היא שכבה זרוקה על רצפת השיש בחדר שלה, מונחת באותה תנוחה כבר
שעות. עיניים סגורות, בקושי נושמת. אימא שלה והעוזרת כבר
הפסיקו לדאוג כשהן לא שמעו תשובה כשדפקו על הדלת הנעולה. בטח
יצאה עם חברות ונעלה את הדלת. היא עושה את זה הרבה לאחרונה. הן
לרגע לא תיארו לעצמן שהיא שוכבת על הרצפה פצועה ומדממת
מבפנים.
שוב.
את החלון הענקי הצופה על המרחבים הירוקים של הפארק היא אפילו
לא זיכתה במבט. היא לא יכלה גם אם רצתה. והיא לא רצתה. אור
השמש צרב את עיניה והדשא זהר בירוק מלאכותי. המראה בעיני רוחה
היה מזויף ושקרי. הילדים במגלשות נדמו לה אטומים ועיוורים. היא
רצתה לצעוק להם ללכת, להוציא אותם מבועת התרדמה התמימה שלהם אך
העדיפה לשקוע בגל אנוכיות ולהתרכז בכאבה שלה. גל כאב טלטל
מבפנים את כל גופה עד כדי בחילה. לה היה בה כוח לקום כדי להקיא
אז היא פשוט ויתרה.
הערב ירד שוב ואחרי סדרה נוספת של נקישות בדלת אימה ויתרה שוב.
מתוך הדממה, מתוך השיתוק, מתוך העייפות והכאב עלה בגוף השרוע
רעד. הנה זה מגיע, חשבה בפחד. שוב. זה התחיל לאט, בקטן. תמונה
פה, הבזק שם. גל פלאשבקים שטף אותה והחזיר אותה בכאב ללילה
הנוראי הזה שהיה לפני שנים או אולי לפני שעה והכריח אותה לחוות
הכל מחדש. שוב. בכל רגע ורגע בחייה מאז. בעצם, לא היו אלו חיים
כלל. לילה אחד של כאב פיסי חודר ופוצע וכאב נפשי קורע בכל רגע
מאז. לא היה לה כוח לחשוב מה לעשות כדי שזה ייפסק, שהכאב יעבור
והזיכרונות יעזבו אז היא עשתה בדיוק מה שהיא עשתה אז- הפסיקה
להילחם. עצמה עיניים וחיכתה שזה ייגמר לבד. המחשבה הזאת טלטלה
את נפשה וגופה בעוצמה כזאת שנשימתה נעתקה והביאה דמעות לעיניה.
היא לא חשבה שנותרו בה עוד. אבל היא לא בכתה. לא מצאה בה את
הכוח לנקות את נשמתה בדמעות. ואז, בין רגע, התחלפו הכאב
והעלבון בכעס. איך יכולתי? איך יכולתי לוותר? איך יכולתי לעשות
דבר כזה? טיפשה חלשה. מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך. מגיעים לך כל
הכאב הזה, הסבל הזה, הדמעות האלו. מגיע לך שהנשמה שלך תדלוף
בטיפות שמנוניות ושחורות ממך והחוצה. זה הגע לך כי הפסקת
להילחם, כי וויתרת. רק היה חסר שתתחילי ליהנות מכל הסיפור.
לא.
היא התכווצה בכאב שהזיכרון חזר ביתר שאת, מציף את כל החושים,
מכסה אותה בשכבה דקה של שמנוניות שחורה. בנשימות רדודות
ומהירות היא ניסתה להבין איך קורה שכשהגוף מדמם, לאחר כמות
מסוימת של דם הוא פשוט מפסיק לפעול ואילו הנשמה יכולה להישאר
פצועה לנצח. כשהיא מותשת לחלוטין הרגישה את השינה מחילה להזדחל
וממש לפני שהיא נרדמה סוף סוף, בשביב התקווה האחרון, אותו אחד
שהמשיך להרחיק את הסכין מהוורידים שלה, חשבה "אולי, אבל רק
אולי. אולי מחר יפסיק לכאוב.