פרופסור אהרון זגורסקי מת. מרים זגורסקי, האלמנה, פתחה את
הצוואה והחליטה מיד שלא לקיים את הנאמר בה, מפני שהיתה (כלומר,
האלמנה) אדם פרקטי למדי ואילו הצוואה היתה מוזרה. לא שידעה
מרים למה לחכות: ארבעים וחמש שנים היתה נשואה לפרופסור, והיו
זרים גמורים זה לזו בסוף כמו בהתחלה. אמנם ידעה תמיד לצפות
אותו כאילו היו מוסדרים מעשיו ומצבי רוחו במעין לוח-זמנים של
רכבת, אך על העובר במוחו לא ניחשה מעולם דבר, וגם לא מאוד
התעניינה.
על מצבתי, ציווה הפרופסור, נא לכתוב: את 'המשתה' לאפלטון לא
קרא מעולם, אך שמע עליו דבר או שניים.
ותו לאו.
את הרכוש המשותף הדל קיבלה מרים מכוח החוק, ועל המצבה חקקה:
פ"נ אהרון בן ציון ועליזה זגורסקי, תרצ"ט-תשס"ד.
טעמים פשוטים הנחוה. שיגיון של נוטה-למות אין לו דבר עם
כיתובים על מצבות, ואין צורך במבט עין עקומה של כל עובר-אורח
ליד הקבר. ובפרט שהחלקה הצמודה עוד תכיל אותה, את מרים, ביום
מן הימים.
ומה על הדחיפות, על הנואשות? ומה על רצונו האחרון של הפרופסור,
איש שגם הקרובים לו אינם מבינים אותו, כך סבר תמיד (ובצדק)?
והנצח, אותו מכבש עלום המבדיל בין אלו שהיו ואלו שעודם, מה
עליו?
הנצח, כמו במקרים דומים, יסתפק במה שיש.