בינינו, זה לא שהיא חידשה לי משהו כשהיא זרקה אותי. כלומר, זאת
לא הפעם הראשונה שלי ובטח לא האחרונה.
יש אנשים שאחרי שזורקים אותם הם מבטיחים לעצמם: "אותי לא יזרקו
יותר!", כמו חבר שלי, עידן, הוא תמיד חושב שהוא זה שזורק.
מצחיק.
תמיד זורקים אותו.
באותו יום אני לא הרגשתי מיוחד. אין רמזים ברורים מדי לדברים
כאלה. וגם כשהיא זרקה אותי, הרגשתי טוב. לא יודע למה. הרופא
קורא לי מוזר. אף פעם לא ציפיתי שהרופא יקרא לי מוזר. היו
מקרים שהוא לא רצה לקבל אותי כי הוא לא ידע מה לעשות איתי.
אולי אני באמת מוזר.
אבל אתם יודעים מה, גם המוזרים ביותר יכולים להיכנס לעצמם
בשקט, ולהקשיב.
בלילה, יש את הזמנים שבהם אני מסתכל על הנר ופשוט נשאב לתוכו.
כן. אני מוזר.
אולי בגלל זה היא זרקה אותי. היא אף פעם לא הזכירה את זה.
מוזר.
האמת, אם אתם עוד מקשיבים, אף פעם לא ראיתי בעצמי גורם. גורם
לכלום. תמיד הרגשתי כמו עוד דבר שקיים. עידן לא מסכים עם זה כל
כך, הוא חושב שהוא תמיד זה שגורם להכול.
גם בצבא, אני הייתי המוזר. כל פעם שהיינו יוצאים לפעולה, הייתי
חושב ואומר: "פעולה למי?".
בכנות, מי מאיתנו לא מוזר (חוץ מעידן)?
מי מאיתנו לא גילה על עצמו פרטים מביכים, ואז תהה: "זה אני?".
בכל אופן, דווקא כשהיא זרקה אותי (ואני בכלל לא יודע את הסיבה)
הבנתי שלזרוק זה לא דבר רע. אם זרקו אותך, אתה מבין שאתה עוד
בן אדם. מוזר.
כשישבנו בים, אני ועידן, הרגשתי מיוחד. לא מוזר.
כנראה שהכול מסתדר כרגיל.
"הי, עידן, תזרוק לי את הקולה!"