אני יודע איך הכל עובד, אני מבין את הדמויות, לפעמים אני
אפילו מרגיש שאני מתקרב, שיהיה לי תפקיד, אבל אז פחד במה משתק
תוקף אותי, ואני נסוג.
מכל האנשים בסט, הייתי צריך להתאהב בשחקנית. היא לא השחקנית
הראשית, אבל היא גם לא ניצבת. אני אוהב אותה, ולראשונה לא
מספיק לי כבר להיות מאחורי הקלעים. מאחורי המצלמה שרואה הכל
ובלתי-נראית. אני רוצה ללכת ולדבר עם השחקנית הזו, אבל אני לא
בתסריט - אין לי מלים.
כשאני מאחורי המצלמה, אני פוחד מהרגע שאני אצטרך לצלם את
השחקנית שלי עם שחקן אחר. מתוקף תפקידי אני אצלם אותם בלי לומר
מלה, אני אשנה את הפוקוס, את הזום, ובכל טייק שהוא מנשק אותה
ימות בתוכי עוד משהו. פעם ניסיתי להרוג בעצמי את כל המשהוים
האלה, כדי שהמוות שלהם לא יכה בי פתאום, ואני לא אוכל לבצע את
תפקידי, אבל הם רק שבו בכל פעם.
אישית, אני מאמין שאני יכול לעשות את התפקיד של השחקן. אני
יכול לקחת את השחקנית בזרועותיי, לתת למשהוים את מה שהם רוצים.
וזה בדיוק מה שאני אומר לעצמי בכל השנים הארוכות שאני צלם כבר,
וזה מה שמחזיק אותי.
אז אולי אני אעשה אודישן, אולי באמת. אפילו שיש לי פחד במה
משתק, ואולי אני עוד אנשק את השחקנית הנחשקת. אני רק מקווה שאם
אני אהיה גרוע וארצה לחזור לצלם, יתנו לי. זה הרי קצת מוזר
שצלם ירצה פתאום לחצות את הגבול שמעבר לעדשה, הגבול שבין דמיון
למציאות. |