לא יודע, אין הרבה אנשים ברחוב הזה, פעם היו. כשעוד אני ואחי
התאום היינו גרים ברחוב הזה. היום אין שם כלום.
כל הזקנים כבר מתו, בטח הילדים שלהם שכחו אותם בבתים שלהם או
משהו כזה. לא ניראה לי שמישהו בכלל עובר שם, חוץ מהמטאטא
רחובות הרוסי הזה, והמשאית של הזבל. הזבל בפח תמיד מלא. לא, לא
בבני אדם, כמו זוריק (שם), שנעלנו אותו בפח פעם. הוא מלא בזבל
שהורס את האוזון ואחרי זה לאנשים שגרים ליד המזבלה יש ריח רע
וכביסה קרועה וכל מיניי מוטציות שאחי לומד על זה בביולוגיה.
אנחנו לא מלכלכים, תמיד אהבנו את הטבע. תמיד סידרנו את האדמה
מתחת לעצים הגדולים, שאפילו עכשיו אני מרגיש אליהם יותר כבוד
מלהורים שלי, והיו לנו מחנות בטבע, אף פעם לא בנינו - השתמשנו
במה שקיים. אפילו קברנו פעם חתול מת. אני לא רוצה לדבר על זה,
בעלי חיים מתים זה הדבר הכי רע בעולם. אפילו יותר מהרג של בני
אדם, פרמיטיבים. יש כל כך רבים מאתנו. וברחוב התמר אין אף אחד,
חוצמ-מיקי ופרדי שאנחנו כמעט לא בקשר אתם ובטח גם אילסה
המניאקית. הזקנה הזאת כל יום בין שתיים לארבע הייתה עושה
סריקות בבלוק לבדוק שאנחנו לא שם. שלא נפריע לשינה שלה, כאילו
היא בכלל ישנה מתישהו. לא מזמן יצאתי עם הכלבה שלי, אלפא, לפני
שהיא מתה (עכשיו יש לי סתם כלב מפגר) לבלוק איפה שגרנו. ואילסה
עמדה שם. היא לא זיהתה אותי, גם לא את אלפא, זה בטח כי היא
זקנה ויש לה בעיות במוח. "תיקח מפה את הכלב" היא צעקה לי, עם
המבטא הרומני שלה, שלא תבינו לא נכון, אילסה יודעת מלא שפות:
הונגרית, רומנית, רוסית, יידיש ועברית ובטח עוד שאני לא יודע.
נזכרתי שלא כדאי לקלל אותה, כמו כל הזקנים האלה ברחוב שלנו
שמקללים שהכלב שלי מחרבן על הרחוב. כאילו שברוסיה יותר נקי,
קומוניסטים מסריחים! כאילו מה זה ישראל בכלל, מדינה של בטון
ומשאיות.
לא תרבות לא כלום. אפס, רק בגרויות וצבא חזק, פיגועים שלא
ישעמם, חס וחלילה. ותוכניות מקוריות, כמו גלגל המזל או מהפך.
ופתאום אני מגיע להיום, הבטחתי למיקי שאני אראה לו את הסרט
אימה על העבמי"ם שאני מראה לכל החברים שלי, אבל לשנינו אין
זמן, אני כל החיים לומד (מחר שעת אפס אנגלית) והוא עם מדצי"ם,
פעם לא חשבתי על כל השטויות האלה, גרנו ברחוב הכי מקסים בעולם.
היה מזה כיף, חבל שלא הייתם שם באמת...
זה לא היה ישראל...