אתה לא יודע.. כמה פגעת בי...
כמה דמעות בכיתי בשבילך
כמה שניסיתי לא להישמע ככה
כמה ששרתי בנסיון להשכיח את הכאב
כמה שהשתמשתי במוזיקה, בנגינה, בנסיון לחדור אליך
כמה שניסיתי לצאת ולבלות כדי להסיח את דעתי ממך
האמנתי שאם אני אכיר עוד אנשים,
כמה שיותר אנשים,
החלל שאתה מרוקן לאט לאט יתמלא, בתוך לבי
אבל הוא רק הולך ונהיה יותר חלול, יותר מחורר, יותר שבור
לכל דבר שאתה אומר אני מקשיבה, משננת, זוכרת
ואני מנסה להפוך את עצמי לאדם שתאהב
כשאולי, אולי זה לא באמת נועד להיות
למרות כל הדברים האלה שתמיד הרגשתי, שתמיד חשבתי
שתמיד הייתי בטוחה בהם
אולי איבדתי את עצמי בדרך
שכחתי איך לפתוח את הלב
הכנסתי אותך לתוכו ונעלתי את הדלת
קיוויתי שאם אני לא אתן לך לצאת, אתה גם לא תרצה בזה
אבל קדחת בו חורים, מצאת פרצה לחומה העבה שהצבתי לך
ובסך הכל, מה שרציתי, זה מישהו שיסתכל לי בעיניים
ויאהב את מה שהוא רואה
מישהו שיתעניין בי
הבעיה היא שהמישהו הזה זה רק אתה
ואני לא מצליחה לחשוב על אף אחד אחר שיכול להתעלות עליך
ולמה זה? למה?
כי השפעתי עליך בעבר?
כי היה לנו קשר חזק?
כי אני רוצה להרגיש שיש מישהו שתמיד שם, יחכה לי?
גם אם זה נכון וגם אם לא...
אני חייבת לעשות משהו
אולי לשנות משהו בעצמי,
באיך שאני רואה אותך, את הכל
אולי להפסיק לחלום על עתיד משותף לשנינו,
על עולם מלא בך
אולי סוף סוף להפסיק לרצות להגשים את הגורל שלך,
וללכת אחרי הגורל שלי
ולקבל את זה שאולי, בסופו של דבר,
הגורל המוחלט שלי... הוא לא איתך
ורק לחשוב על זה גורם לי לבכות,
כי אני בחיים, בחיים לא הייתי מדמיינת את החיים שלי בלעדיך
אבל עם כל מה שקרה לנו, ומה שקורה עכשיו,
אולי אני בכל זאת אמורה לאבד את התקווה
התקווה לשנינו
אני באמת לא יודעת איך לעשות את זה, באמת שלא
אף פעם לא הייתי אמיצה במיוחד,
בגלל זה דמיינתי את זה בחלומות שלי
בגלל זה פירז נועדה להשלים לי את מה שחסר בי ותמיד רציתי
וזה הדבר שעזר לי להתמודד עם הכל, אפילו עוד לפניך
וקשה לי להבין מה טוב בשבילך, אבל הייתי רוצה לעשות את זה
ואת מה שטוב בשבילי
ולכן אני מתכוונת לשחרר את האחיזה
ועדיין נשארת בי תקווה, שאולי מתישהו,
אתה תחליט לתפוס אותי שוב
לפני שאני אפול.