זה עולם ללא זמן, אין עוד נפש חיה
רק שחור ודומם מסביבי
מבודד בעולם שהוא כלא פרטי
כה קטן אך עם זאת אינסופי
כה צלול האוויר, מלטפני בלי קול
מפתה, מכניעני לישון
ממרחק הוא נושא רחשים דוממים
המקימים בשלווה קול שאון
ונדמה שתמיד כך היה
זו אמת ולא רק אשליה
לא ניתן לנחש כי בלאט
הלא כלום ייעלם עוד מעט
ועכשיו זה מתחיל, או בעצם - נגמר
במזרח כתם כחל חיוור
מה מתחת לאופק צייר אלוהים
עוד מעט לעולם יתחוור
ובעוד ציורו של האל כך נגלה
אט גדל עולמי זה הצר
עולמות כה רבים פרטיים וקטנים
יוצרים יחד שלם מנוכר
ונדמה שתמיד כך היה
שהלילה היה אשליה
עוד מעט הכל רק זיכרון
עוד מעט הענן הראשון
ואקשיב לי לשקט צלול אחרון
ע"י קול ראשון הוא נשבר
קול צפצוף ציפורים וגם רוח צונן
ייתכן ומגיע מחר?
ומכחול אלוהים את הקרקע שוטף
כשפרגוד מרקיע נגלל
האפור מפהק ואט אט מתעורר
אדמדם ירקרק וכחלחל
ונדמה שתמיד כך היה
וללילה כבר אין ראיה
עוד מעט ברקיע כתום
עוד מעט ויגיע אור יום
ואני מנסה את החושך לתפוס
הוא חומק מבין אצבעותיי
כמו קרניים של שמש אני מתמת-
ח, אור בוקר שואף לריאותיי
ואני מנסה לשווא להתחבא
מחמה שאורה כה זהוב
היא שולחת אליי קרני אור סנוורים
שמאיר ומעירני בלי שוב
מתעוררת הארץ מהר
ואני בתוכי מתעורר
הכיצד זה קרה כך פתאום?
הכיצד כבר הגיע היום?
ונדמה שתמיד כך היה
יום ולילה כמו הזיה
ותמיד זה קורה כך פתאום
מן הלילה נולד לו עוד יום.
(נכתב בעקבות פטרול לפנות בוקר, 2003) |
