יום שלישי

קפה: ישמרני האל מצרתו של זה, שעות שינה: 7, אירועים חשובים:
יום כביסת החזיות הרבשנתי.  

8:00, השמש התחילה במסלולה הקבוע לעבר מרכז השכונה. בהתחלה
האמנתי ששם מרכז השמיים, אחרת איך כל יום בשתיים וחצי בדיוק
היא באותה הנקודה ממש? ואני יודעת, כי סימנתי את זה בנקודה
קטנה על החלון. פירורי אבק קטנים כבר התיישבו עליו, מתערבלים
עם אוויר הבוקר החמים ועם הבטן שלי, שפצחה במחול המוכר של
השבוע האחרון. היא יכלה לצאת רקדנית נהדרת ומסבה המון נחת
לאימא שלי.

12:00, בגיל 13, כשאימא ואני הגענו לחנות הלבנים של דונה כרמן
קנינו לי חזייה לבנה מבד כותנה רך. למעשה היה זה ה-16 באוגוסט
וראיתי באירוע חוויה נפשית עצומה, לא ברור לי להבין למה.
מאז, כבר חמש עשרה שנים, 16 באוגוסט נהיה יום כביסת החזיות
הרב-שנתי. אני מוציאה את כל החזיות שלי ומכבסת אותן בעדינות,
בדאגה כמעט אמהית. מחדירה אבקת כביסה ריחנית מאחורי הקרסים,
בין חורי התחרה הדקיקים, תולה אותן להתייבש באוויר החם, המרפא.


14:00, שורה של 16 חזיות נעה מולי, לכל אחת אופי שונה ורגש
שונה. הנה השחורה עם הנקודות הלבנות שחואן הוריד ממני בליל
הכלולות ונישק אותי על כל נקודה בחיבה, והנה האדומה שאני שומרת
לאירוע מיוחד במינו ומעולם לא לבשתי עדיין, בדיוק באמצע השורה
הסגולה עם הפרפר הצהוב בצד, וצמודה אליה האפורה שהיא הכי נוחה,
ושם לקראת הסוף החדשה ביותר עם משבצות אדומות-לבנות קטנות וגם
הלבנה הישנה ההיא, בתחילת השורה.
הטקס הפרטי שלי, כולם קוראים לזה ועוברים בתואנות שונות
ומשונות במדרכה ליד הגינה שלנו. כשלא חם מידי מתאספים הילדים
עם אופניהם ובקולות צחוק מלווים את החזיות בתנודותיהן הקצובות.
המבוגרים יותר שולחים מבטים חטופים לצדדים כדי לתפוס אותן ויש
אף כמה שנעצרים, סופרים, מצלמים אותן בזיכרונם וממשיכים הלאה.
השכנות הקשישות והפטפטניות בספסל בקצה הרחוב מדברות על העניין
כאילו הוא מלכודת השטן ובימים שלאחרי נועצות בי מבטים תמהים
ורוגזים כאחד. עד 16 באוגוסט הבא.

20:00, שידת העץ האפור שלי, חלקת אלוהים עם ידיות ברזל עתיקות,
עמדה סגורה ומלאה שוב בחזיות. תם הטקס. פתחתי אותה שוב כדי
לשלוף אחת שחורה עם קו תחרה דק, ומשם ישר לגלוריה שמתחתנת
ורוצה מסיבת רווקות שכלות באשר הן יגדלו עליה.


יום רביעי

קפה: אני עוברת לחליטת צמחים וויטמינים, שעות שינה: 9 (בשביל
זה יש חופש), הפעמים בהם הבטן שלי הגיבה בקיצוניות: אין
ספור.

12:30, הפלאפון רטן מתחת לעומס הבגדים שהיה עליו, עדיין קשורה
בקורי השינה גיששתי אחריו בעצלתיים, כועסת על עצמי שלא סגרתי
אותו בלילה. חואן מסר לי ב-SMS עד כמה המרצה שלו משעמם:  
"הוא לובש חולצה משובצת ונפשו משובצת גם כן. ראשו משובץ ובטח
בבית יש לו אישה משובצת וילדים משובצים וכלב טרייר משובץ".
"משעמם לך? לך להשתין," החזרתי לו.
"אני אשתין על עצמי בשביל הריגוש".
צחקתי באמת, מדמיינת אותו לועס את הקצה של העט וזז במקום בלי
הפסקה, מחכה לחטוף אמפנדס ובירה קרה. התרוממתי בבת אחת אחרת לא
היה סיכוי שאקום ואז כל החדר התהפך בבת אחת.

13:00, "מקלון הזהב" הם קראו לזה. כל-כך דק, פשוט. לנשום
בספירה לאחור, שישים שניות, ואז להרים. ורוד או כחול, זה
הכול.

18:00, שלושה טיימרים שונים התחילו לצפצף ואני נתקעתי עם
החיפושים אחרי כוסות היין והצפצוף הזה באוזניים. מה עושים?
איפה כוסות היין? התרוממתי ודפקתי על שלושת הכפתורים ועדיין לא
מצאתי את כוסות היין. תמיד הדברים הגדולים נעלמים ונמצאים
במקומות הכי לא צפויים. כבר תכננתי ללכת לחפש אותם במכונת
כביסה אבל אז נזכרתי שהם עדיין בקופסת קרטון כי לאף אחד מאיתנו
לא היה באמת חשק לפרוק אותה בגלל שהיא הייתה גם יפה וגם ארוזה
בקפידה. הבטתי שוב בשעון. יש לי חצי שעה לארגן את השולחן
ולהתלבש. היום, ללא ספק, אלך על החזייה האדומה.