את המכתב הזה התחלתי לכתוב לפני כחודש, כשביקרתי אותך.
נכנסתי להר וכלום לא השתנה.
המצבות נשארו דוממות, לא מוכנות לספר מה עבר עליהן בכל השנים
האחרונות.
הדממה המפחידה עדיין נשמעת ומתערבבת לה עם ציוץ הציפורים.
הפרחים עדיין פורחים להם בשלל צבעים, בלי בושה.
המשכתי ללכת והגעתי לחלקה שלך. אותה חלקה שלפני שלוש שנים היתה
כמעט ריקה, היום כבר נקראת ישנה ונפתחה אחריה חלקה חדשה.

ארז, אחי היקר. השנה השלישית לנפילתך הגיעה כל כך מהר. ועדיין
לא הספקתי לעכל את החור השחור שמקיף את חיי.
ארז, חיי נכנסו למערבולת שלא ניתן לחזור ממנה.
אני נסחפת אחרי השיגרה היומיומית, בלי יכולת לשנות זאת.
אני רוצה לבקש ממך סליחה.
סליחה אחי על כך שחיי נמשכים ומשאירים אותך מאחור. זה לא
בשליטתי.
אך בכל זאת בשבילי שום דבר כבר לא חשוב - חוץ מחסרונך, בו אני
מרוכזת כל היום.
ובנסיון לזכור. לזכור את דמותך המרשימה, את החיוך הכובש, את
חוסר היכולת להגיד "לא" לאף אחד ואת הדאגה המתמדת שלך לכל אחד
ואחד.

את כל המחשבות בשלוש שנים האחרונות אני מעבירה לפעם, שעדיין
היית חי.
כשכל המשפחה היתה שמחה ומאושרת והעתיד היה נראה ורוד.
אך הבועה מיד מתנפצת כשאני חוזרת למציאות ומבינה שאת העבר
הורוד גדעו שתי שניות מחרידות.
אותן שתי שניות, הפרידו בינינו לנצח, ושינו את חיי לעד.
ארז, שוב התאספנו כאן כולנו, משפחה, חברים וידידים. לזכר השנה
השלישית לרציחתך.
שלוש שנים עברו וכלום לא השתנה.

אחי, אני כל כך רוצה לצעוק, כל כך רוצה לצרוח בכדי של העולם
ישמע שקשה לי. ארז, קשה לי כל כך עם חסרונך.
בנוסף על הכל ארז, אני רוצה גם להגיד לך תודה.
תודה על שהיית לי אח במשך 16 שנים. תודה על העצות, תודה על
הבילויים המשותפים, תודה על שיחות הטלפון המעודדות. תודה על כל
אותן הפעמים שהיית שם בשבילי.
אחי שלי, חיינו הם גלגל, ויום יבוא וגם אני אהיה איתך שם.

                                                           
       דנה

פברואר 2005