שבוע שעבר איבדתי את צלם האנוש שלי.
טבעתי ולא היה מי שיציל אותי מעמק הדחי.
אחוזי המליחות עוררו סימני דאגה סוף עונת הרחצה וכל הדגים
מתים.
שברי צלעות שהתנפצו מפרץ של לחות אישוניי.
סדקי חששות נבקעו, לא יכולתי להביט בעיניי.
רמסת את עצמך, והשקעת בכך הרבה מאמץ.
אלופת העולם בהרס עצמי, כשלון המצויינים.
את נאבקת, גם ברגע הנוכחי שום מילה שאת באמת רוצה לומר לא
עומדת על קצה הגיגייך.
את מרגישה עילגת, שטף של מילים נע כנגד כיוון הרוח, החבר
שבפנים חומל על לבך מתחנן בלחישה תני לו מנוח.
מפולת אינטלקטואלית, כשל שכלי, נכות מולדת חסרת תקנה.
ריססת כל תו של יופי, באמתלות של חולשה וריפיון, מתנשפת בקו
ההתחלה עוד טרם הוזנקת למירוץ.
דיוקנך העצמי מעולם לא היה מפואר כל כך בקדרונו העלוב, זכרי כי
אף ליצירתך היפה בעולם יהיו שיעיפו מבט וגם זאת כי לחלוחית של
אבק צרבה את העין.
סחטי את העצב, התישי את נפשך, זה טוב,
תבכי,
זה בריא לך. |