לקום ואני כבר פחות מבינה מצבים ואותך ארוחת צהרים ובלה בלה
בלה.
כל מה שלא יכולת לתת לי או כל מה שלא יכולתי לקחת בעצמי עומד
בשקט מולי
נמאס לחכות, להמתין בחדר המדרגות. נמאס להתחשב לקבל שככה זה
אוהב
נמאס לשים משקפיים לראות את העולם מתוך זכוכית נמאס לשבת על
גדר לנסות להחליט
מה יש להחליט בכלל?

עדיין מחכה הקבעון ההרגל. עכשיו זו רק ההתרסה מכל הכיוונים
שדים שדים קטנים
שיניים רקובות מגחכות אלי בבוז הנה שבי רגע חכי לחורף לאכול
תפוז
מחכה לגשם כאילו לו יהיו את התשובות בשבילך
רגע לא לנוח.
רק לא לנוח.