צריף עץ, מחניק בפנים
לאט לאט כולם נכנסים.
המוני נעליים מלאות בוץ ואבק
אולי היו שייכות ליהודי שנאבק.
נעל אדומה נראית בערימה
של אישה אולי של אמא.
ומבטי נתקע על נעל אחת
לבנה, קטנה, סנדל של בת.
עם רצועות ובאמצע לב
אולי קנה לה אביה האוהב.
חיבוק מאריאלה ואני ממשיכה
יוצאת החוצה ונופלת לריצפה.
בוכה על אותה נעל שנחרטה בזכרוני
כי כאלו דומות נעלתי אני.
הודעה מאמא ששואלת לשלומי
ושוב אומרת שאוהבת אותי.
בכי מר ודמעות שזולגות
ישבתי שם וחברותי אותי מחבקות.
העיניים ששורפות והברכיים שלא מחזיקות
רציתי אל אלוהים לפנות בצעקות.
לשאול למה כל זה קרה
ומה הוא עשה בזמן השואה.