כבר מותר לבכות

פרולוג

שהבגדים הדלים והשיער המלוכלך וגם הפנים האפורים מאפר הרחוב לא
יטעו אתכם כמו את רבים אחרים. יש לי חיים נפלאים. אני עוברת
ברחוב ואנשים מביטים בי. חלקם בצער, חושבים "הנה עוד ילדה
מסכנה בארץ הזאת שאוכלת מעט יותר וקר לה נורא בחורף העלוב שלנו
פה" ואחרים מתנשאים, מזדקפים מחייכים ברשעות. מתחשק לי לצעוק
לפעמים שאני בסדר ושאני אולי לא הכי עשירה ואין לנו תמונות
מקוריות של פיקאסו בבית אבל.
אימא שלי היא אישה מאוד חולנית. מאז שהייתה קטנה גידלו אותה
בתנאים מחפירים. על לשלוח אותה לבית ספר לא היה על מה לדבר
והיא נעשתה חולה והיא אפילו לקרוא לא יודעת. ויש לה שיער עד
לכתפיים עם תלתלים בלונדיניים יפים ורכים כל כך ומבע טוב
ושברירי עד אין קץ. וכשהייתה משתעלת או חיוורת מאוד בגלל כאבי
הראש בלילה קר אבא שלי היה מחבק אותה, אימא סיפרה לי שרק כך
כאבה היה נדמה לה כחסר משמעות.  אבא שלי.
אבא שלי בא ממשפחה גדולה ודי עשירה. הוא קיבל השכלה גבוהה,
התגייס לצבא, התחיל לעבוד "ויום אחד חמים כזה בחודש מאי כשהשמש
מדגדגת את הצוואר שבוקע משולי החולצה ראיתי אותו בתחנת
האוטובוס. האטובוס היה מלא ממש, לא היה אפשר בכלל להכנס, היינו
בהתחלה ליד הנהג, אני והוא. הלוואי שזכרתי מה התחיל את השיחה
הנמהרת הזו שלנו, ביום ההוא, באותו אוטובוס של אגד. בצהריים
אימא שלי דחפה לי כסף ואמרה לי לקנות משהו די רחוק מהעיר,
התעקשתי שלא ללכת כי הרגשתי נורא. זה לא עזר, אז עליתי על
האוטובוס והכרתי את אבא שלך. אפילו לא הספקתי להודות לה כפי
שהייתי צריכה והיא מתה, סבתא שלך" אמא שתקה פתאום וליטפה את
ראשי, היא שכבה על המיטה עם מצעים ורודים שדודה מירה קנתה לנו
ביום הנישואין השבע של אימא שלי ואבא שלי.
" ומה קרה אחרי שירדתם מהאטובוס?".
" הוא הציע לי נישואין".
" מה? אחרי שנפגשתם פעם אחת?".
" אנחנו פשוט ידענו".
ההורים שלי התחתנו אחרי שיחה של עשר דקות. הם פשוט ידעו והם לא
נפרדו יותר. הם מעולם לא הפסיקו לאהוב אחד את השני. והם עזבו
לעיר אחרת, בלי כלום. אז, אני נולדתי. והם קראו לי מאי, סמל
לאהבה שלהם. אהבה אדירה. החודש בו כל זה התחיל. אני כבר מבוגרת
אבל עדיין כואב לי. אני קמה בבוקר, מסתכלת על החלון ורואה
אותם. אני רואה אותם בקפה, ברחוב, בסלון בבית. והם שם אבל אני
לא יכולה לגעת בהם. והם שם, אבל אני לא יכולה לחבק אותם.
וכואב.


בלי להרגיש בכלל היה זה חודש דצמבר. היה כבר די קריר, אנשים
ברחובות היו מסתובבים במעילים כבדים, כמעט נחבאים. הם הלכו זה
לצד זו. היא הייתה לבושה בחולצה חומה פשוטה  עם פסי תחרה לבנים
ומכנסיים רחבים ומעלייה מעיל גברי ואפור, הוא היה לבוש בחליפה
כחולה. הוא היה נאה, היא הייתה יפהפיה אמיתית. ונדמה שלא היו
דאגות ונדמה שבמקום שהלכו בסמטה ענייה בבאר שבע הלכו בסמטאות,
נאמר, פריז הנוצצת.
" אנחנו נשואים כבר חודשיים, איתי".
" כן, אני יודע, מור יקירתי" הוא חיבק את כתפה "אפשר לחגוג את
זה".
" מה פתאום לחגוג" מילמלה במרירות "אין כסף בבית".
הוא רק חייך וגרר אותה למסעדה יקרה. הוא טען שאפשר לחגוג
לפעמים, שהם תמיד נוהגים בקפדנות מירבית. היא אמרה שחוץ
מחתונתה היא מעולם לא הורשתה לבזבז מידי על אוכל. הוא אמר
שהחיים שלה עומדים להשתנות. הוא צדק. היא אמרה לו שהיא אוהבת
אותו.

היא הייתה בהריון אבל נראתה רזה יותר. איתי נסע לתל אביב לבקש
קצת כסף. זיכרונות רחוקים  עטפו אותו. ההורים שלו לא סבלו את
נישואיו עם מור. הם תמיד אמרו שהיה צריך להתחתן עם מיכל. מיכל
הייתה גבוהה מאוד בעלת פנים נוקשים. היא הייתה מנהלת מוסמכת של
חברה בינלאומית והיא הייתה עם איתי בגן, בבבית ספר, בתיכון..
איפה לא. מאז, תיכננו הוריו של איתי בהתלהבות גלויה את חתונתם
של השניים. איתי היה מתעלם, מיכל הייתה מרוצה. אולי אפילו
מוחמאת שהיא הולכת להתחתן לפני כולם.  אבל לא היה כך, איתי דחה
את מיכל מעליו כל פעם שהזכירה בכלל את המילה "חתונה" וזאת
הייתה בוכה להוריו שהיו מתנכלים לו. הפעם הראשונה שסיפר להם על
מור..
הוא אסף אותם לסלון בבית הענקי של הוריו. אחיו רון ושתי
אחיותיו עליזה ובטי, הוריו ומיכל עמדו באותו החדר שותקים. איש
לא העז לשבת על ספות העור עם הקטיפה האדומה. לבסוף אימא הציעה
לקרוא לעוזרת תמי שתביא קצת עוגות פטל וקפה. הם התיישבו, אכלו
קצת מהעוגות ושתו חרישית. רק אז סיפר להם איתי שהוא הולך
להתחתן. מיכל הייתה המומה ולבנה, אימא שלי עברה לשבת לידה
במקום רון וליטפה את עורפה. אבא סיפק את הכעס שמילא גם אותה.
"ואיפה היא לומדת? ואיפה היא עובדת?" רטן "ומיכל? הרי איתה אתה
מתחתן!". בטי ועליזה הסכימו, רון שישב לצידו של אחיו שתק. "היא
לא לומדת, והיא לא עובדת. אני פשוט.. אני פשוט אוהב אותה". רק
אז בכתה מיכל, כולם נדהמו ונעצו באיתי מבטים מאשימים. מיכל
פשוט אף פעם לא בכתה, תמיד הייתה רצינית וקרה. אבל היה לה כסף.
זה קנה את כולם, איתי הרגיש גרוע יותר. הוא אמר לתמי להביא לו
כוס יין. היא הביאה לו, משהו יקר, משהו טוב שיש רק לעשירים
במרתפי היין שלהם.  מישהו נגע בכתפו. זה היה רון, "לך, פשוט
לך. הם צריכים עכשיו שקט, לנקות את הראש. לך אלייה, היא בוודאי
מיוחדת אם ויתרת על מיכל בשבילה". רון היה דלוק על מיכל. מאז
ומעולם. מאז שהוא זוכר את עצמו, היא גרה ממש לידם. רון תמיד
משך לה בצמתה השחורה והדקה והיא תמיד נתנה בו מבט מאיים, כמו
שרק היא יודעת לתת.  
הוא החליט לעשות בעצת אחיו וללכת אליה. היא הייתה ישובה על
המדרגות הצהובות מליכלוך בבניין בו הייתה דירת משפחתה. לידה
היה מונח תיק חום אפור. ניכר היה שהיא עצובה. גם המשפחה שלה
נהגה בה באכזריות על נישואייה הקרבים. "רק אימא שלך מתה ואת
עוזבת אותנו לבדנו, אין לך לב!" צווחה אחותה העצלנית ריקי
שתמיד ישבה בבטלה בעוד מור משגיחה ומטפלת בחמשת אחייה הצעירים
יותר. "אני מבטיחה לעזור" גימגמה אבל ריקי התפרצה ולא הייתה
מוכנה לשמוע. היא פתחה את הארונות בהיסטריה, אחד אחד ומצאה תיק
ישן ודחפה בו קצת חולצות, מכנסיים גרביים מה שצריך, עשרים שקל
וזרקה אותו על אחותה. "קחי, ואל תעזי לחזור. לעולם!". התיק פגע
במצחה ודם סמיך התחיל לרדת ממנו. מור לקחה את התיק והסתלקה.
היא הכריחה את עצמה לא לבכות ניסתה לחשוב על נישואייה עם איתי,
כולה תקווה שהמפגש עם הוריו ילך טוב. "תעשה שילך כמו שצריך.
תעשה שהם יעזרו לנו" התפללה לאלוהים. אבל אותו המבט בחדר
המדרגות שנעץ בה איתי, מבט מיואש שכזה והיא ידעה שהלך לא טוב.
"מה נעשה?" מיררה חרש. "את לא לבדך, נסתדר" אמר לה הוא, רק אז
הרגישה שזהו, כבר מותר לבכות.  
עברו כמה חודשים, הם נישאו. היא בהריון. הוא הולך לבקש מהוריו
כסף. הוא לא ראה אותם מאז אותו יום בסלון, הוא אפילו לא דיבר
איתם בטלפון. ממש כלום. כשצילצל בפעמון הדלת פתחה לו העוזרת
(תמי, הוא חושב). היא זיהתה אותו וחייכה. מסתבר שרק אחיו רון
היה בבית. הוא היה חולה ולא הלך לטיול משפחתי, מנהג די מגונה
אם חושבים על זה, למשפחה.
" היי" הפטיר איתי כשעיניו של רון פגשו בו מתוך המיטה הענקית.

" את מי אני רואה פה.." אמר רון חרש.
" אז לאיפה הם נסעו הפעם?"
" אתה מתכוון למשפחה שלך? אם אפשר לקרוא לזה ככה.. אתה לא
מתייחס אליהם כך. הם כבר מצפים לשמוע ממך חודשים".
" הבאתי להם מספר טלפון, הם יודעים את זה. הם מחכים שאתנצל,
אני לא עשיתי שום דבר רע" התגונן איתי.
" אולי אפילו משהו טוב. בשבילי אני מתכוון.. אני מתחתן עם מיכל
במרץ".
" מזל טוב, אני שמח בשבילך. תמיד רצית אותה".
" אה, אני רק אפשרות שנייה ואתה יודע את זה, אני יודע את זה
והיא יודעת את זה.. אבל זה בסדר, אף פעם לא שאפתי ליותר מידי"
הוא אמר ברצינות, לא ניכר היה שכעס מידי.
" כן, טוב.. חשבתי אולי יהיה לך קצת כסף להלוות לי".
" מה זאת אומרת קצת כסף? אתה לא מרוויח מספיק בעבודה שלך?"
" אני לא עובד יותר. פוטרתי".
רון בהה בתקרה ואז אמר לו לפתוח עם המפתח שמוחבא מאחוריי
התמונה המזוייפת של המונה ליזה בחדר שלו את המגירה הכי תחתונה.
הוא פתח אותה, היא שם ערימה של כסף.
" קח את הכל. זה לא הרבה אבל זה יספיק בינתיים. אני חושב.. אני
לא יודע".
" אני אחזיר לך.."
" כן, כן.. אם לא אכפת לך אני מרגיש די גרוע ואשמח אם תוכל
להשאירני לבד לישון קצת".
" בטח.. ותודה לך, רון.. באמת".
" אם תוכל לסגור את האור."
"אה, בטח".

זאת היית הבת. הם קראו לה מאי. היא הייתה מושלמת.
"היא יפהפיה" מילמל איתי בהשתהות ונגע באצבעו בלחיה. אבל השמחה
להולדת התינוקת לא ערכה זמן רב. מור נמצאה בסיכון, הרופאים
אמרו שיש תקווה לחייה אבל היא קלושה, קלושה מידי. איתי היה
לידה עשרים וארבע שעות, הוא כמעט לא אכל וכמעט לא שתה. באותו
הרגע נדמה היה שאוכל ושתייה הן מדאגותיו האחרונות בעולם. הוא
היה נתון רק אלייה והיא הייתה מעולפת כמעט תמיד. הוא היה נתון
רק אלייה והרופאים אמרו שהיא אולי יכולה לשמוע אותו אז הוא
דיבר אלייה שעות ארוכות על התינוקת ואפילו שר לה. זה תמיד
הצחיק את האחיות. לא היה לו אכפת.
ארבע שנים עברו עד שהיא יצאה מבית החולים. ארבע שנים תמימות.
ארבע שנים ארוכות. ארבע שנים של סבל. ארבע שנים של תקווה. ארבע
שנים...
על דירה די עלובה בבאר שבע התנוסס על הדלת: "ברוך שובך, מור.
רפואה שלמה!". הכתב היה של איתי והציורים הקטנים והחמודים של
פרחים ולבבות היו של מאי. מאי הייתה לבושה בשמלה ורודה והיו לה
צמות צהובות ויפות עם סרטים ורודים. החיוך שלה היה שובה לב,
כמעט היה אפשר לשכוח שיש להם המון דאגות. דאגות של כסף- העוני
היה גדול מידי. מור הלכה לאט במדרגות וחיבקה את מאי בבכי. רק
אז, אחרי ארבע שנים איתי הרגיש שכבר מותר לבכות.
היא הייתה בת עשר. הם חגגו לה לא מזמן יום הולדת בדירה הצנועה
עם שתי החברות הכי טובות שלה: מעיין ורות. איתי צילם כמה
תמונות ומור קנתה קסטות והשמיעה לילדות אותן ברדיו שהשאילו
מהשכנה. אלו רקדו וצחקו.
היא הייתה בת עשר וההורים שלה הלכו לחתונה כמה ימים אחרי היום
הולדת שלה. זה היה ערב מקסים, היה ירח מלא ולא היה חם מידי.
הדס הבת ל השכנה התנדבה להשגיח על מאי, שכן היו משחקות הרבה
ביחד בחצר שמתחת לבניין. מור נישקה את מאי לפני שעזבה מילמלה
שתהיה ילדה טובה וזו צחקה והנידה בראשה. היא צחקה הרבה, מור
חייכה. "אנחנו נאחר" אמר איתי. מור נישקה אותה שוב בלחי ולחשה
לה משהו לעוזן, שתיהן צחקו.
הם נסעו בכביש. " הכל מסתדר פתאום, העניין של הכסף, אני מתחילה
להרגיש יותר טוב, מאי מסתדרת בלימודים.." אמרה מור. "כן, אני
יודע" אמר איתי.
ואז.

אפילוג

זה יכל להמשיך ולהיות יפה. זה יכל, ועד היום אני נקרעת עם
השאלה למה. הם הרי היו כל
כך קדושים ואוהבים ובדיוק הכל התחיל להסתדר. לא ראיתי אותם מאז
ואני מבוגרת. אני בת עשרים ושלוש ומאז היותי בת עשר וקצת,
באותו הלילה שהם נסעו לחתונה ואימי נישקה אותי, לא שמעתי את
קולם יותר.
"תאונת דרכים מחרידה" אמרו בחדשות "זוג צעירים בני עשרים
ושמונה.".
כל השנים האלו שתקתי, כששאלו אותי מה אם ההורים שלי, למה הם לא
באים לאסיפות הורים בבית ספר, למה לא באו כשסיימתי תיכון,
כשסיימתי צבא. הייתי אומרת שהם נהרגו. שהם נהרגו בתאונת דרכים
קרוב לתל אביב. מעולם לא פירטתי אבל היייתי צריכה כי הם היו
יקרים, הם היו מיוחדים..
עכשיו, כשאני מספרת לכם את הסיפור הזה כל הגוש הזה שנצבר
בגרוני נאבק לצאת החוצה. זהו זה, אני חושבת, עכשיו כבר מותר
לבכות.