פנים, בית קפה קטן. הפעם זה לא תסריט שצריך למכור ללקוח, או
שאולי כן. היא יושבת מולו, רק נר מפריד ביניהם, או כך לפחות זה
נראה. מדי פעם, אבל רק מדי פעם, היא גם לוקחת שלוק מהגרניטה,
אולי מחכה שהיא תתקרר או משהו. פעם הוא יכל לגמור רק מלראות
אותה ככה, משחקת עם הלשון בקש. 'עוד מעט המבול', הוא מזכיר
לעצמו. היא לוקחת עוד שלוק של גרניטה ומתרווחת בכיסא שמולו.
מסביב הרבה זוגות אחרים. חצי מדברים. חצי שותקים. חצי. המלצר
מגיע עם הסנדוויץ' סלמון, חתוך לארבע, כדי שיהיה יותר נוח
לאכול.
הוא לוקח רבע, והיא לוקחת רבע, והם אוכלים בשקט. אחרי הרבע
השני, הוא אומר לה "אני אוהב אותך", והיא אומרת לו "אני אוהבת
אותך", והוא חושב איך פעם היא הייתה הלביאה שלו, והיום היא
פשוט תוכי, אבל זה בסדר כי פעם הוא היה אריה, והיום הוא סתם
עכבר. הוא מזמין חשבון. משלם בויזה, כי זה נוח יותר מלסחוב
מזומן, משאיר 20% טיפ, כי זה יותר נוח לחשב, נותן לה יד והם
הולכים. פעם הוא היה יודע למה הם כאן, היום זה סתם כי נוח.