ראשי מסתחרר מהנסיון הנואש להפיק תו חדש.
צליל שלא ישמע עוד, יצירה קסומה שתסחוף כל קורא אל תוך
אגדה...
אך התחושות מתערבבות בתוכי, רב הנסתר על הגלוי,
כשהנייר במערומיו, אין דבר אסור.

והם גדלים מיום ליום, הגושים האלה בגרון.
ניכר שקשה להפיק תו חדש, כל נסיון מאבד מעט מן הגוון.
רק נוסטלגיה בעודה טרייה באויר עוזרת לי להעביר עוד דקה,
עוד רגע שבריר...

חלשה אני מכדי להאבק בתחושה הזו, שאותי ממוטטת...
חיוך רפה חלש מכדי לשאת עוד רגע מבוים.
ובעצם, כולנו אנשי המסיכות,
לא יודעים מי לדרכים, מי לגדולות...
ואולי בעוד כמה שנים בכל זאת אמצא את מקומי בין רמי המעלה,
אשה אמיתית בדמות שאינה שלה.