פעם, עוד לפני שהיה לי אכפת כל כך, לא היו לי בעיות. או שיותר
נכון לא חשבתי עליהם. או שכן. זה היה מזמן.
אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שאני כאן. בהתחלה הייתי עוד סופר
את התנועה של הגלים קדימה ואחורה, לראות מתי יש שפל או גאות,
אבל בסופו של דבר ויתרתי. אני לא באמת עקבתי אחרי ההתקדמות של
המים. מבחינתי יכול להיות יום שלישי עכשיו. או שלא.
היו לי פעם אהבות, סודות, מכשירי עזר. היו לי פעם חיים,
סיפורים שנשפכו ממני כמו קיא על נייר עיתון ישן. קרטונים של
כישרון. ארגזים. נשרף. הכל.
היו ימים שהייתי קם בבוקר ולא יודע מה ללבוש, חושב, מודד דברים
שונים, יוצא החוצה למרפסת, לבדוק איך מזג האוויר. עכשיו אין
מזג אוויר. יש רק קור. בפנים, לא בחוץ. קור שאי אפשר יותר
להפטר ממנו.
אין לי סיבה לחלום יותר. החלומות שלי מביאים לי תקווה ואין
סיבה לתקווה במצב שלי. אני ממילא אמות. אני ממילא לבד.
היום הסתכלתי על היד שלי, וראיתי שריטות עמוקות. אני לא זוכר
שעשיתי אותן. מתי עשיתי אותן? זה כאב לי? בכיתי? צעקתי? מישהו
ראה אותי, ניגש אלי?
חבל עליו. הוא בטח גם גמור עכשיו. יושב באמבטיה ומנסה למחוק את
השאריות שלי מעליו. מנסה להוריד פיסות קטנות שהן כבר לא אני
ולא הוא. הן כבר לא שייכות לאף אחד מאיתנו בנפרד. הן שלנו.
אנחנו חולקים בהן, ואנחנו חולקים ברקבון. בכאב.
אני כבר לא אחלוק בכלום יותר. אני כבר לא אדע יותר מגע, רוך,
אהבה. אין לי צורך בכך.
יש לי צורך. אני רוצה. עכשיו.
אני אמות לבד, לגמרי לבד. ואין לי מישהו שיחזיק לי את היד.
אין לי שום סיבה.
אין לי שם יותר.
לא היה לי אף פעם שם. לא היה לי כלום.
לא היה לי קונדום.