"זה לא שאין אהבה" כך מתחיל את נאומו גד שמעון. זאת הפעם
הרביעית שהוא נואם בבית השינוי. כמובן כמו כל נאום, קהל היעד
שבא, הוא גברים ונשים בני 30 פלוס שמבחינה חזותית יש להם הכל -
בן זוג מסור, בית מטופח, ילדים ממושמעים, עבודה בעלת מעמד,
חיים מלאי עניין. הם בעצם חיים את החלום הישראלי שהוא בעצם
החלום האמריקאי, ולמרות זאת עדיין הם מחפשים סיבה למה, לכן הם
מנסים לערבב בין החיים המודרניים התעשייתיים יחד עם פילוסופיה
בגרוש, שטחית ביותר, קיטשית ממש כמו נאומי גד שמעון.
"זה לא שאין אהבה" גד אומר עוד פעם "זה פשוט שאנחנו בני אדם
קטנים מאוד, פשוטים, שעקב המוגבלות שלנו אנחנו לא יכולים לבטא
באמת את עוצמת הרגש שאנחנו מרגישים אחד כלפי השני וזה כולל כל
מערכת יחסים תובענית ומורכבת בין אם זה אב ובנו, בין אם זה גבר
ואישה ובין אם זה אח ואחות". גד מפסיק, לוגם מהכוס מים וממשיך:
"בני אדם לעולם לא יוכלו לגבור על הבדידות הנפשית הכבדה שלהם
אפילו אם הם יחשבו שהם יאהבו, מסיבה אחת ברורה. הקיום שלנו של
כל אחד מאיתנו הוא כל כך מוזר וייחודי שאין אף אחד שיוכל
להשלים אותו או להשתוות אליו. לכל אדם יש פגמים נפשיים מאוד
בולטים שהוא מנסה לשכוח ואהבה אכן מסוגלת לגרום לנו לשכוח את
הפגמים, אך לא לגרום לנו להיעלם. בדידות מוכרת אצל כל אדם,
אפילו אם הוא מוקף יום וליל בקרוביו, באוהביו. הנכות הנפשית
לעולם לא תוכל לקבל את מספיק כמות האהבה והנתינה שתגרום לנפש
שלו לחיות בשלמות".
אשה אחת פורצת בבכי מר וצועקת שמות לא ברורים: "אבשלום. בני,
חי" השומרים הולכים אליה אוחזים בה בכוח ומוציאים אותה
מהמקום.
גד: "המוות הוא לא פתרון לכאב, לחוסר אונים. המוות הוא לא
ניגודם של החיים. הוא לא היפוכם של החיים ואמרו זאת טובים
ממני, המוות הוא עוד שלב בחיים שיקרה, שחשוב שיקרה. בסוף כולם
מתים. תודה רבה שבאתם, מקווה לראותכם בפגישתנו הבאה. אל תשכחו
למרות כל החולשות שלכם, אתם בני אדם. בעולם הזה אתם אלוהים, יש
לכם כוח לשנות, יש לכם כוח להשפיע. אולי אין לכם כוח לאהוב, אך
זה לא אומר שאתם לא יכולים לשפר במקצת את החיים של השכן שלכם,
וכמובן הכי חשוב, תזכרו: האדם האידאלי הוא אדם טוב לב, בעל
רחמים, מעמיד את עצמו כמשנה ואת החברה כראשון, אדם שהוא בודד,
שהוא כואב, שהוא מתייסר ורוצה בכל כוחו לשנות סדרי עולם".