|
שטיח כחול נפרש לו מסף חלון עדי אופק, אני מוצא את עצמי ממולל
אצבעות וממלמל שפתיים: "מה רבו מעשיך ה'...". רבים יגידו:
'...נו ים!' ואני יודע רק מעט על עומקיו ויופיו והחיים בו. על
האוויר ושכבות האטמוספרה, מערכות השמים השמימיים, מוסיף את
היבשה הפלאית על החיים בה. חושב על פרופורציות הקטרים המראים
את כדור-הארץ כולו כחיריק בטל ליד מעגלי הגלקסיה האחרים. תומה
למידת החיריק שלי עצמי בתוך חיריק כדור הארץ, חלחלה מנערת ראש
להחזיר אותי במיידי לעסוק בנושא הפגישה. שתי המלצריות, וודאי
לא הבחינו במוזרות העניין, שני אנשים חובשים כיפה, שותים ויסקי
על בוטנים מברכים ומשוחחים.
זוגתי סיימה לא מזמן חודש תשיעי. היא עוקבת היטב וצוברת ללא כל
דילוג את כל הבדיקות הרפואיות האפשריות. כבר גילו למשל, שחסר
עורק דם אחד בחבל הטבור. זה לא אמור להדאיג, אם כל הבדיקות
האחרות מוצלחות. ואכן כולן היו טובות.
הדעת הייתה נוחה שלא להיות מודאגים.
המשבר הזוגי, http://stage.co.il/Stories/612589 שהילך אימה
על ההיריון המתקדם, גרם לי למהר וליזום לה הודאה בכתב ידי
-לעניין אבהותי באחריות מלאה. זה הסתבר כפרט קטן מאד. היא החלה
לחלום רע, תוך ביעותי לילה קשים, חלומות על עץ שנעקר על
שורשיו, על בית גולש בשיטפון עז, ועוד. הספר 'פותר החלומות',
מסביר כי המכנה המשותף מצביע על -...מוות! של מי? למה? מתי?
והחרדה גברה ועצמה להחריד.
היא ביקשה אותי שאפגיש אותה עם חברי דוד שמו. המקובל הרב דוד
יעקובי גריא. זה היה קשה. האיש היה בחופשת קיץ. וכשחזר, היה לא
קל.
ידידות היסטורית, שהחלה בתחילת הקריירה המקצועית שלי, הבית
הראשון שתכננתי לימי עצמאותי המבורכת החלה בביתו של זה. מאז
אחרי-שנים, כל-אימת שדוד פנה אלי עם בעיות הרי שקיבל פתרונות.
בשיאן, לאחר שלא איתר מהנדס אמיץ, העריך במיוחד על שהצלחתי
ל'העלים' עמוד-בטון שהפריע בלב סלון ביתו. עמוד שניכלא בקיר
היציאה למרפסת, שלימים צורפה לסלון. מאז, הערכה וההקרבה התפרשו
לחברות בלתי תלויה, שהזינה אותנו בתשובות ותמיכה אנושית
ולבבית.
דוד הסתודד עימה והקשיב לה, לרותי. היא האמינה בו בידע הניבט
בספריו ונתמכה במוצא פיו. כשהחזרתי את דוד לביתו פירט הוא את
עוצמת הבעיה: היא רוטטת ורועדת מדברת על חרדה. במיידי קיבלתי
תחושה של איום קיים ומציק. הדינמיט על כנו. ניצוץ האש כבר דלוק
נותרה רק שאלת אורכו של הפתיל המקשר.
דוד כבר בדק, בישר לי על קללת מוות הרובצת על הילודה שעומדת
להיוולד. אולי גם על האם. שהרי קורה ונשים מתות בשעת לידתן,
ח"ו. הוא ידע על מאגיה-שחורה בצורת כישופים שנירחשו ע"י מומחים
לזה. דוד ידע שזה בעלה לשעבר של רותי, שלא מפסיק לאיים: "-זה
הסוף שלך". ומוסיף קללות שפלות, שמתאימות בהחלט לאפס-אדם
שהותיר שתי בנות ללא קורת גג וללא תמורת מדור.וגם לא מזונות
ולבוש -הכל עליה. -למעט מעות של מה-בכך. והיא לבדה עובדת
ושורדת מול כוח רשע שממאן להניח לה, למרות ים הוויתורים
המיותרים.
דוד הסתודד איתה ולא דיבר עימה על כלום מהידוע לו. רק אמר שיש
לבצע תיקון דחוף. תפילות שיש לקרוא במיידי, כ"כ קטורת לפי
מנות, שיש לשרוף קודם כניסת שבת. קמיעות לשמירה שיש לענוד
וניירות שיש לשרוף. גם ציין את אשר לו לדוד להתפלל משך 3
חודשים. רק הוא ידע את הגל המתקרב, את גובהו ואימתו. הוא ראה
את הנולד תרתי משמע, ונערך להגן לה למיועדת להיות לי, אם
ביתי.
ביום שבת הקדמתי לתפילה, התעקשתי בכל מחיר על מצוות
'פתיחת-ההיכל'. ורק ביקשתי טוב. חשתי ימים קשים החייבים את
ברכת האלוהים. חשתי שערי-שמיים לפני. אני מדבר לאלוהים. שיידחה
כל קללה וייתן רק טוב. האלוהים יודע את יריבותי עם השאול, שגבה
את דם בני נועם ז"ל. עניין שרודף אותי. וזהו! די! לא-עוד! אנא
אלוהים בבקשה!
יום שישי שקדם, בבדיקה רפואית שוטפת, הכל ניראה טוב. הומלץ
לחכות לצירים. זה כשבועיים שאני ישן בביתה, להשביח את הכוננות.
במסגרת הכוננות גם דאגתי לבל אעזוב את גבולות העיר. שבת זה שבת
וביום ראשון בבוקר היא צלצלה. מי שמכיר יודע: היא לא אישה של
רשימת מכולת. ידעתי שזה 'משהו'. בקור רגוע ענתה לשאלת ה"לבוא?"
שבעצם אין כלל צירים, אך יש דרישה להגיע לבית חולים כי לעובר
יש 'האטה בדופק' לפרקים קצרים. לא מסוכן לא בהול אך כדאי להיות
במבחן העניין.
קבענו בתאום חמ"ל פגישה. הילדות שלה לאחותי שחיכתה למטה וזוגתי
עם הניירות ושקית הבגדים מוכנה לבי"ח. הייתי בתחושה של שעון
חול שמגרגר ומנתו קטנה והוא הולך ונימעט לי. והינה דילמה:
ביה"ח 'לניאדו' קרוב אמנם, אך ירוד ברמה. ובתי החולים הרחוקים
יסכנו אולי את העובר באיבוד זמן נסיעה מיותר, אך יגבירו מאידך
את סיכויי ההצלחה באיכות הטיפול, הצפוי להיות סבוך. דיברתי עם
יודעי-דבר שתמכו גם בביה"ח הקרוב, אך כבר הייתי בדרך לביה"ח
'מאיר'. הידיעות על רשלנויות רפואיות או הספק-להן, הפריעו לי.
וכאילו שחסר היה-לי מאידך, עוד נידבך.
לחץ הזמן היה קשה. שלחתי אותה קדימה וחיפשתי חניה. כשהגעתי
ומצאתי אותה בתור לרישום ניירת. נזעקתי על הפקידה, שהרי חיים
מוטלים בכף. שתוותר למען השם על רישום ניירת אך לשווא. אחות
רחמנייה שעברה במקרה ריחמה ומיהרה. לחבר אותה למוניטור, שתופף
את הקצב הנכון, כאומר: 'הכל בסדר, למה נלחצתם?' ואז, כמעט
במיידי נסק ונימעט לקצב איטי, כמו מתוך הרחם נשמעים קולות:
'אני נחנקת, אין לי אוויר, אחחח אחחח' ואז כבמטה קסם חזר
הקצב הנכון ומרגיע: 'זהו הסתדרתי אני איתכם. הכל בסדר. תיכף
אני אהיה איתכם, אתם תיראו'. ואז שוב: 'אחחח אני נחנננננקת'
והלב מפחית פעימות ומחשב את קיצו לאחור ואני ניקרעע, דגש חזק
ב-ע, כאילו.
אני דורש רופא ושיהיה בכיר. והאחות הרחמנייה כמו כולן: 'אל
תדאגי את היום יולדת ואת יוצאת מפה עם תינוק' והכל ורוד כמו
הצבע של הילוד המיועד ואני יודע היטב שאולי ח"ו -לא!.
רופאה הגיעה. במקביל כבר הכינו חדר ללידה רגילה.אני צופן
פינה. מנסים זירוז ללידה רגילה. אוי אלוהים שלי, על מה הם
מדברים? עד שהזירוז יעבוד? ומה עם הנחנקת?, כמה כוחות נוצה יש
לה להתמודד, עם מה שחונק אותה?
ואני הדיוט ושואל: 'מה עם קיסרי?'
-"לא"! עונים לי. 'זה רק מפלט! אם הזירוז לא יעבוד ניבחן את
העניין'.
שעת צהריים וצוות חדש של אחיות מחליף משמרת. כאילו במפגיע
מתנהל לו משבר. על תפר טיפולי חצוי. על פני כל אחות שמגיעה
נושרת אחת שפושטת חלוק. לא לפני שהיא מדריכה: 'קוראים לה רותי,
הגיעה כך וכך ..הדיאגנוזה פה...והד"ר אומרת ש..' ואני מרגיש
להוסיף: 'ומה שיהיה יהיה...'
ובתוך כל זה "תחתמי פה, גברת" כמו אומרים: 'תירגעי, הכל טוב.
אבל אם המקצבה הזו תוליד פה גופת מת, הרי שלא תתלונני. ואם
אולי תמותי לנו תוך כדי, אז תחתמי שאת סמכת עלינו שאנו עושים
את המיטב. ושאחרייך, יחפשו בבתי-משפט כוכבים באור-יום...
ואני בוחר שלא לריב עם אלו שאני תלוי בהם ומאידך התינוקת הולכת
ונחנקת. בינתיים קבצי זמן החנק הופכים למשכים גדולים יותר.
הגיע רופא-בכיר שערו מלבין, עניין שהרגיע לעניין נסיון-מבורך,
-הלוואי. ראה שמגלחות את הבטן ושמע מהאחות שמכינים ל-קיסרי.
והוא חורץ 'לא'!, יש, הוא אומר, להחדיר מי-שפיר מלאכותיים.
המים, כך הבנתי אמורים להקל את הלחץ של חבל הטבור על הצוואר,
עד שיוסדר דופק סדיר. האחות מביטה בו בתמיהה אך עשתה כן
במיידי. ושוב מחדש: 'גברת רק תחתמי כאן וגם כאן' הרופא הגיע
ושאל לוודא: 'החתמתם?' והיא עונה: 'כן ד"ר'. והוא יצא מרוצה.
הרפתקנות מגובה בכיסוי תחת משפטי.
והאחיות מבולבלות. הן חשות שניסיונן בעבודה אינו-מבוטל הן
יודעות את שאני יודע, שרק קיסרי יעשה חסד לשתיים. לאם
ולתינוקת. ואני לחוץ ורואה אותן הולכות לי למות. אולי העובר
ואולי שתיהן. ואני חוטא לחשוב על האקס אבי-הקללות, שיקבל לידיו
את שתי בנותיו. פרס מהשטן על מעשה הרצח הגאוני, בנשק השלט-רחוק
מקדירתה המבעבעת של מכשפה, בבית בכפר נידח. -למאמינים בלבד.
יצאת ללובי ובאתי אל ריכוז הרופאה והאחיות. "אסור לך להיות
פה" ואני אוטם עצמי והולך אל הרופאה ואומר לה: "יש לי טראומה
ממוניטור. אני איבדתי ילד בן 9.5 שנים, כשהמוניטור התאפס. אני
מבקש שתיקחי החלטה מייד. אני מאבד פה חיים ואתן פה מתגודדות.
הבנות חזרו מייד לחדר והחליטו למרות המלומד שפרש, ש קיסרי
ו-מייד! תיאמו חדר לניתוח חירום חיכו לדופק סדיר-יחסית ואיך
שרק החל, ניתקו מיד את המוניטור והריצו את עגלתה לחדר הניתוח.
הכל היה שם מוכן המרדים והמנתח. ואני מחליק לשם על דמעותיי.
תקווה עלומה עקרה אותי מתחושת ה"שמע ישראל.." למזמור שהיטבתי
למלמל "אדוני רועי לא אחסר .. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע
רע ...תערוך לפני שולחן נגד צוררי ..אך טוב וחסד ירדפוני
...לאורך ימים".
החליטו על הרדמה חלקית, שהייתה אגב, התנאי היחידי ליכולת
הנוכחות שלי. מראש, מה שבטוח הלבישו אותי במעטה סטרילי.
כשנכנסתי היה פרגוד שחצץ את פלג גופה העליון של רותי. אחזתי את
ידה וחשבתי לי ...מאיפה להן לנשים את הכוח. שהרי רק המחשבה
לבדה הייתה מורידה אותי והיא אפילו לא מקטרת .כמו: 'יהיה טוב'.
אילו רק ידעה משהו ממה שמסתכן ומסתבך לו, הייתה אולי משביעה
אותי על איזה הבטחה למען הילדות, או למען הקטנה אם ח"ו תיוולד
יתומה. אך לא. היא אישה מאמינה. כנראה גם סמכה מאד על הגנתו של
המקובל דוד, שהבטיח טוב.
עוויתות של-מה-בכך בכתפיה בישרו לי כי שולפים מקרבה את הילודה.
שליפה נטולת קול בכי ואני נידרך ומרגיש לפרוץ את הפרגוד החוסם,
כשקול רגוע, מונוטוני משהו, אמר: "תרשמי בת" הכל קרה ביעף. קול
נשי בטון חם, קרא: "כמה יפה" בדיוק כאשר היה לי באוזן הצליל
הכי יקר בעולם, של בכי חנוק וקמצני, - אך בכי! היא הייתה פה
והיא חיה נישקתי את האם האמיצה ומיהרתי אל החדר הסמוך, לשם
הועברה הזאטוטה.
ראיתי תינוקת כחולה מכף רגל ועד ראש. גוון שהסביר נחרדות את
הגולל שרדף. כל שניה הייתה עלי כגלגל טון במכבש הגורל. ראיתי
את האח המטפל בה. מכניס לה במיומנות צינורית חמצן ומציק לה
קלות, כדי שתיטיב לבכות. כמו אומר לה: "קבלי את חייך, ילדונת,
קדמי אותם בבכייך, ותינצלי..."
והיא בכתה לו עוד ויותר. וככל שהתגבר בכייה נגלו יותר ויותר
כתמים ורודים בגופה. "הכל ייעלם" אמר כמו ניחש אותי מאחוריו.
"אתה האבא?" שאל. עניתי בתנועות פנים. ליחת הפה כבר רוותה
מדמעות שלא היטבתי לחנוק. תנועות הפנים גם היטיבו את כל סימני
התודה.
היא לוותה החוצה בעריסה שנשאה רישום תווית: משקל 3.33 ק"ג שעת
לידה 15:33 היינו 3.33 אחה"צ.
בת ישראל כשרה, במזל אריה.
בבוקר שלאחרי. פגישת הודיה לה' יתברך. נוף פנורמי מרהיב ומרחיב
לב. דוד ואני במסעדת 'טוליפ' על חוף ימה של נתניה. חופן בוטנים
לברכת פרי-האדמה לסמל את פרי הבטן שרחש את מוראות יום האתמול.
כוסיות של ויסקי "לחיים", וארוחת בוקר קלה.
בדיקת השם הנבחר הייתה לא-קלה. הצעתי שם שסגר מעגל. אובדנו של
בני שעצר את גילו, להיות צעיר לנצח. נועם ז"ל הותיר חלל ענק.
רק מי שהכירו ידע כמוני, שהחלל שהותיר בי חללי הקטן נידון
לנצח. ובכל זאת 'אחינועם' היה שם שנשא לי את נחמת המעט,
http://stage.co.il/Stories/541267
ברכת הקבלה הקדושה לשם שהצעתי הייתה עבורי כמו תמיכה אלוהית
בשם הטעון. אזי מי אדם וישאל ויכרכר...?
בדיקת כוח מזלה של הילודה שנולדה ביום המבורך כ"כ לנולדים
-תשעה באב. בשעת צדק. קבעו לה ש כל ימיה יהיו בטוב.
או אז, מקובלי-היקר, התעכב איתי קלות בעניין של אבחון הגורל
ושינוי הגורל בהגברת כוח המזל, ע"י תיקון והגנה. שהרי, תפילה
וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. דימיתי תוך דיבורו תמונה תנכית,
מאכלת האש כבר מונפת לעבר ביתי כשכוחות נגד באים מנגד והודפים
אותה, לבושתו של השטן המשטין.
לעצמי ציינתי כמה טוב שבורכתי בקרבתו היוזמת והתומכת של דוד
גריא.קירבה המתעצמת באופן שהוא שמח לקראתי כל אימת שאנו
נפגשים, ואפילו בשיחת טלפון, מילים שיפה להן ענווה. תמיד ידעתי
איזה גלי ביקוש יוצרים ספריו וגלי הרדיו בתכניותיו. ביקוש
לניווט וקישור לברכת אדוני. מאידך ידעתי כי גזר על עצמו חסימת
פונים ולקוחות מפאת ריבויים וקוצר הזמן. ובכל זאת, ככל שהיה
חסוי לכל פונה, הרי שגדרות ביתו הגבוהים המסוגרים-והמסורגים,
תמיד היו כנועים להיפתח אלי בקידת ברכה חמה לכבודי.
האלוהים האדירים. אני שוב אבא! והכל בא וחוזר לי מחדש, מחזיר
אותי חצי-יובל שם חבקתי ארבע לידות. ובזמן בו אני מתאים יותר
בגילי לחבוק נכדה, אני פה לימי חלדי, אבא לבת שלי.
הים רחב ידיים תוכו וחוצנו צופנים פלאים. ורוח אלוהים מרחפת
על פני המים. בואכה אלי. -לחבק.
|
|
|
לאוטובוס נכנסת
גברת עם סלים,
תראו איך היא
מתפוצצת על כל
הספסלים... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.