בהמון סרטים יש את דמות הנער שבורח מהבית. ברוב הסרטים הוא גם
נהיה בנאדם מאוד מוצלח אחרי כמה שנים. חוזר לעיר, מראה לכולם
איזה ביג-שוט הוא נהיה. חוויית הבריחה, העובדה שהוא השאיר
מאחור, ונאלץ לשרוד בכוחות עצמו, חיזקה אותו.
תמיד רציתי לברוח מהבית. לא תמיד, בעצם. אולי מגיל 13. זה אומר
שאני כבר ארבע שנים רוצה את זה, מפנטז על זה, מתכנן את זה.
אולי בעצם פה אני טועה. בריחה זה לא משהו שמתכננים. בריחה פשוט
היא משהו שפשוט קורה. בריחה עושים עם הדברים היחידים שניתן
להכניס לתיק קטן ולכיסים. אי אפשר לקחת את המחשב, את הדיסקים,
את הספרים, את הזכרונות.
אני מניח שבגלל זה אף פעם לא ברחתי. אני מחושב מדי, פחדן מדי.
אולי מתישהו אני אצליח. למצוא את תוכנית הבריחה המושלמת, זאת
אומרת. אחת כזאת שבמסגרתה אצליח גם לקחת איתי את כל הדברים
שאני רוצה, את כל הזכרונות, וגם אמצא קורת גג, מקום הגון לחיות
בו. אני לא מתכנן משהו מפואר מדי. 4 קירות, תקרה, שירותים,
מטבח. זהו. עדיף גם שלא יהיו ג'וקים, כי אני מפחד מג'וקים. גם
חלונות זה חשוב. אני קצת קלסטרופובי. אני גם מקווה שתהיה לי
עבודה כשאני אברח. סך הכל, אם אני אברח, וארצה לגור איפשהו,
אני צריך עבודה כדי להשאר שם. וגם כמובן, כדי להמשיך לקנות
דיסקים.
שנים שאני מתכנן לברוח, אבל פשוט כואב לי להשאיר את כל זה
מאחור. את הספרים של אסימוב, את הדיסקים שלי. אתמול אפילו
קניתי דיסק מאוד נדיר - פופלקס. האלה עם "קוראים לי איציק".
הוציאו להם את האלבום בגירסת דיסק. הוצאה מאוד נדירה. אבל יש
לי אותה. מהדמי כיס של אמא.
אני יודע, אתם בטח שואלים "אם היא נותנת לך דמי כיס, מה הבעיה
שלך?" אז שתדעו, זה לא כזה פשוט. הם, ההורים, מצפים ממני יותר
מדי. הם לוחצים עליי, בטוחים שאני אידיוט שלא יודע להסתדר לבד.
אבל אני יודע. אני יודע שאני יודע. עובדה - אני לא בורח סתם
בחיפזון. אני מתכנן את התוכנית המושלמת. כזאת שבמסגרתה אני
בטוח אסתדר!
אני מקווה שאני אמצא אותה בקרוב, כי אני ממש לא יכול לחיות
בחור הזה...

גיל 24, איזה גיל מופרע. אני מוקף בארגזים. מחר אני עוזב את
הבית. עובר לגור עם חברה שלי. כבר ארבע שנים שאנחנו ביחד, עוד
מהצבא. כבר מתכננים חתונה (תודה, תודה).
מעניין אותי עכשיו לחשוב, האם אני בעצם מבצע את תוכנית הבריחה
הנועזת שלי, שאותה ניסיתי לתכנן כל כך הרבה שנים. אני לוקח
איתי הכל. את המחשב, הדיסקים, הספרים, כל הקניין החומרי שצברתי
במשך השנים. אחלה דברים אפילו. היה לי כסף לבזבז על קניין
חומרי. לא גרתי לבד, סך הכל. כן, גם את הזכרונות אני לוקח
איתי. זכרונות מרים, של תסכול, יאוש, מרמור. של ריבים
אינסופיים עם ההורים.
מעניין אותי לחשוב, האם אני בעצם מבצע את תוכנית הבריחה הנועזת
שלי. נועזת היא כבר לא. בריחה היא גם לא. בעצם, זאת רק תוכנית.
שום דבר לא ספונטני. אבל בעצם, זה אף פעם לא היה ספונטני.
תוכנית היא לא ספונטנית.
אני כבר לא חושב שאני אחזור לעיר ואראה לכולם שאני ביג-שוט.
"לחזור" אני לא אחזור, כי אף פעם לא הלכתי. שכרנו דירה פה
במרכז העיר, 5 דקות נסיעה מההורים. הסתדרתי בעבודה ברשות הדואר
- וזה מספיק טוב בשבילי. שרון אומרת שזה טוב, שזה יציב. נשים
תמיד רוצות יציבות, תאמינו לי.
מעניין אותי לחשוב, אם הייתי בורח בלי כלום לפני 7 שנים נגיד,
אם הייתי היום ביג-שוט. כשאני חושב על זה - זה היה יכול
להצליח, אם זה היה ספונטני. אבל מצד שני, אם כבר חושבים על זה,
איפה עוד תמצאו היום את הדיסק של פופלקס, האלה עם "קוראים לי
איציק", על דיסק?