[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא דגן
/
מסע הצייד של היאוואתה

       היה זה בשנות השבעים.
       הייתי אז חזק בקטע של דיסני.
       אני מדבר על הקלאסיקה, כי זה היה לפני שוולט דיסני
נפטר. אז עדיין היה זה הוא שצייר את הדמויות בעצמו.
ומישלאמבינמזה "דיסני קלאסי" וחושבשזה אלדיןשמאלדין-
שלאידבראיתיבכלל.

     אבא היה קונה לי  חוברות דיסני בכמויות. הוא היה מחביא
אותן על מדף גבוה כדי לשחרר אחת בכל יום,  ואני הייתי מוצא
אותן. מהר מאד למדתי היכן הן, ובמיטב המסורת הדיסנית טיפסתי
כמו הפאפוס האינדיאני היאוואתה עד המדף העליון שבכוננית הספרים
שבסלון וחזרתי כששללי בידי. הייתי גאה מאד בהישגי. אבא היה קצת
פחות.

   בפורים  התחפשתי פעם אחת לפיטר פן (התעקשתי על נעלי עור
זמש ולא סתם סניקרס), ובשנה שאחר כן לרובין הוד השועל. היה לי
הכל: חולצות דיסני, בובות דיסני, משקפי שמש דיסני, ציורי דיסני
על הסדינים. התמונות היו משגעות: פיטר פן נלחם בקפטן הוק, פו
הדוב תלוי על בלון, חתולים בצמרת, מוגלי אוחז בזנבו של הנמר
שיר חאן הרשע. אבל יותר מכולן אהבתי את המתנות של הדודה
מאמריקה.

        דודה הילדי מניו ג'רזי הייתה מבקרת בביתנו פעם בשנה,
תמיד כשמתחיל להיות קריר. וכמו מרי פופינס הייתה נושאת אותה
הרוח הראשונה אל מפתן דלתנו. כך לפחות האמנתי. בעיניי הייתה
היא פייה מארץ הדיסניות הבלתי מוגבלות.
דודה הילדי נולדה בשם "הילדה נחמה ויצמן". אמא קראה לה "הילדי
מיי דיר". אבא קרא לה "הקוקו עם הסרפן".

     אבל בשבילי הייתה תמיד דודה דיסני.

      דודה הילדי לא הייתה ממש דודה. היא הייתה בעצם בת דודה
רחוקה של אמא וקרובה לגילה. כיום אני משער שדי צעירה הייתה כי
לא היה לה עדיין ילדים ולא היה לה בעל. הוריה באו מפולין
לאמריקה לפני המלחמה. באחד הביקורים של הדודים מניו ג'רזי
בארץ, מצאו היא ואמי שפה משותפת וגמרו אומר לשמור מאז על קשר,
גם מעבר לים. אמא נסעה לבקר אותה באמריקה, וכשהייתה באה היא
לביקור בארץ תמיד אהבה מאד לשחק איתי וגם להשתולל כמו ילד, דבר
נדיר בקרב המבוגרים שהכרתי. הערצתי במיוחד את השליטה שלה בסרטי
וולט דיסני השונים ותמיד נסובו משחקינו סביב נושא כזה או אחר
מתוך סיפורי דיסני. פעם היא הייתה וונדי ואני פיטר פן ופעם
הייתי מוגלי והיא בגירה הפנתר. אבל המשחק האהוב עלי היה
באינדיאנים.
אינדיאנים. ומישלא קורא להם "אינדיאנים"  אלא "נייטיב אמריקנז"
שילך לקרוא סיפורשלמישהואחר.
       היא בת ראש השבט השכן שנחטפה ידי לוחמים אכזריים ואני
בנו הצעיר של ראש שבט היאוואתה שיוצא רכוב על הסוסה שלי להציל
אותה. הילדי התנדבה גם לתפקיד הסוסה הפראית וזה היה לא פשוט
בכלל כי היא התעקשה ש"באמריקה המסטאנג הפראיות ב-א-מ-ת
פראיות!". אני רק רציתי לחזור הביתה בשלום. אבל זה היה כיף בכל
אופן.
      והכי חשוב: מעולם לא שכחה להביא לי "משו קטן בשביל
קטן", כפי שקראה לזה בעברית המצחיקה שלה.

      אין פלא, אם כן ,שכשנודע לי על ביקורה הממשמש, תכף ומיד
הרבצתי סדרת קפיצות קרב, וגם פצחתי בריקוד גשם קטן.





    היו אלה ימים מופלאים.  

      דודה הילדי התעלתה על עצמה בכל משחקי התפקידים, שהתרחשו
בכל חדרי הבית וגם בגינה. פעם היא הייתה ליידי מריאן ואני
רובינהוד ופעם הייתי הנסיך והיא היפהפייה הנרדמת. אבל חשוב מכל
היתה המתנה הביאה לי אותה שנה, שבגללה קרה מה שקרה ושבגללה אני
מספר את כל זה.
מכיוון שדודה הילדה ידעה כמה אני אוהב  דיסני, ("אתה פותחת
ביזנס צצועים!") הטריחה את עצמה טרם בואה, עד לדיסנילנד,
והביאה לי, לאחר תלאות מרובות ("זה לקחה לי יום שלמה מחפשת")
דבר שלא ראיתי מעולם עוד מופלא כמותו.
      עד אז האמנתי כי אין דבר שיכול להפתיע אותי בכל הנוגע
לדיסני. הרי לא היה פריט אחד מתוך איזשהו סרט מצוייר של וולט
דיסני שלא היה מונח לתצוגה על מדפי הצעצועים שלי. והכל לפי סדר
אלפבית: תחת א' היה לי את ארנב האביב של עליסה, בובה ממולאת
צמר גפן; תחת ב'  היה לי במבי ובגירה הפנתר שהיה עשוי פלסטיק
שחור מבהיק; ג' היה ג'מיני קריקט הצרצר של פינוקיו והוא היה
ממש קטן; בד' היה את דמבו הפילון המעופף וכן הלאה. במ' היו לי
גם משקפי שמש ענקיים ומברשת שיניים ענקית מ"ארץ הענקים"
בדיסנילנד.

     אבל הפעם הוכתי הלם לנוכח המתנה שהביאה לי הדודה הילדה
מאמריקה.




      גם הוריי, מסתבר, היו המומים הפעם מהמתנה של הילדה, ולא
מהסיבה שהייתה יקרה מן הרגיל או שלא ראו כמותה.
    "הבאתי משו קטן בשביל ממזר קטן" אמרה ברי"ש מתגלגלת כמו
הצחוק שלה. היא שלפה חבילה גדולה ועטופה בנייר צבעוני מודפס
מיקימאוסים קטנים מתיקה השחור.
      שנייה אחר כן הפכה העטיפה לפתיתי קונפטי צבעוניים ואני
בוהה בתמהון בחפץ שלפניי.
      היתה זאת קשת מצולבת עשויה פלסטיק חום, מקושטת פיתוחים
אינדיאניים.
לא היה גבול לשמחתי.

     ולמישלא מבינמזה קשתמצולבת שילכלראות את "רובין הוד"
שובפעם.

     אבא היה בשוק. מה- הבאת- לילד- אפשר- להוציא- מזה- עין-
חינוך- רע- אתם- באמריקה-חושבים- שהכל- סרט. אמא ניסתה להרגיע
את אבא אבל לא נראה לי שגם היא הייתה משוכנעת עד הסוף שזה לא
מסוכן. או שלא הייתה משוכנעת שלא מסוכן להרגיע את אבא.
     " וואט איז איט, עמרם? יו וואנט וואן פור יורסלף? איז
דאט איט?"
הקניטה אותו דודה הילדי. אבא הסמיק עד אזניו ושתק, למרות שאיש
לא ראה את זה עליו חוץ ממני כי יש לו עור שחום ולא רואים סומק
על עור שחום אם אתמלאיודעים.
    וככה זכיתי בקשת אינדיאנית  - שהיא- גם- רובינהודית- וגם-
מדהימה וגם שאבא לא הציק לי בנושא.

    עד לאותו יום בו נסעה דודה דיסני בחזרה לאמריקה .




     את הצעקות אפשר היה לשמוע עד לים.
אמא הייתה בעמדת מגננה ואבא, בהתחלה משדל ואחר כך רוגז, תובע
ממנה להבין שאין- מקום- לפצצת- זמן- הזאת- בבית- הזה.  בסופו
של דבר הוסכם וגם הובא לידיעתי, שהקשת המצולבת בעלת הפיתוחים
האינדיאניים תעבור לרשות אבא עד שאגדל ואהיה מספיק אחראי
להחזיק בנשק האיום הזה (אני מתחיל לתהות אם דודה הילדי לא צדקה
לגבי אבא).
     בכל אופן, כמו תמיד, אבא החליט להחביא את הצעצוע המסוכן.
אבל המדף בסלון היה שרוף מבחינתי. לכן מצא מקום מחבוא חדש.

    לקח לי יומיים.
     חיפשתי תמיד כשאבא לא היה בבית. לבסוף, לפי מיטב המסורת
האבהית מצאתי את הקשת נחה לה באחד ארונות הגבוהים שהיו בו
המצעים בחדר השינה של הורי, עטופה סדין ורוד, שלא היו עליו
ציורים בכלל. ומאותו יום העברתי את עצמי סדרת אימונים שחשאיותם
ויעילותם לא הייתה נופלת מזה של צבא גרילה אפגני. יצאתי מן
הבית בתואנות שונות כשהקשת באמתחתי, ופניי מועדות למגרש
הגרוטאות השכונתי. עד מהרה הפכתי קלע מיומן, המסוגל לצלוף
בבובת ג'ימיני קריקט קטנטנה ממרחק של עשרה צעדים
ואפילויותרמזה. ומישלא יודע כמה זה קשה אז
שינסהבעצמונראהאותו.
    יום אחד אבא הזמין הביתה מישהו שלא היכרתי. קראו לו ג'רי
והוא עבד בטלויזיה.
     מהרגע הראשון מייד ידעתי שהוא מוכר לי. אבל אבא בקושי
טרח להציג אותי בחצי פה ואז נשלחתי לחדר והם ישבו בסלון. אמא
הביאה להם קפה ועוגה.
     גם אני רציתי לשבת איתם וגם אמרתי את זה לאמא. היא אמרה
שאי אפשר כי זה פגישת עבודה של אבא וזה לא מעניין לילדים. אותי
זה כן מעניין ואני כבר ממש גדול אמרתי, אך לשוא.
    גם אני רציתי לאכול עוגה עם ג'רי ולשתות קפה של מבוגרים.
הייתי בטוח שראיתי אותו בעבר. אני חושב שבאחת מתוכניות
הטלויזיה הלימודית, משהו שהייתי רואה רק אם נשארתי חולה בבית
במקום ללכת לבית הספר. הוא היה אז לבוש בגדי עור עם שנצים,
נוצה לראשו ואיפור מלחמה על פניו, הציג את כף ידו, אמר  "
האו!" ודיבר אנגלית. כמה רציתי לשאול אותו אם היה זה הוא
בטלויזיה ולא אכפת היה לי שהוא מבין רק אנגלית. גם אני יודע
אנגלית. כמו בסרטים. אני אגש אליו ואשאל אותו כמו הזחל של
עליסה בקול רם ומלא ביטחון: "הו אר יו ?" והוא יגיד "איי אם
מיסטר ג'רי. איי אם אינדיאן צ'יף. האו!"
     ואני אתמוגג.
     ניסיתי. באתי לסלון שאני לבוש במיטב מחלצותי
האינדיאניות, כולל סרט על המצח ובו תקועה נוצת יונה. אבא קרא
לאמא והיא החזירה אותי לחדר.
      זה כבר היה יותר מדי. החלטתי לנקוט באמצעים, כיאה
לאינדיאני גאה.

      שמתי פעמיי לארון המצעים.




     
היה זה הסוף עבור הקשת המצולבת, כמובן.
אני רק חייב לציין שהייתה זו פגיעה בול שלא הייתה מביישת את
רובינהוד עצמו. אך לא נראה לי שהדבר עשה רושם חיובי על מישהו
מלבדי.

      את העונש שקיבלתי אני לא זוכר.

      חוברות "עולמו המופלא של וולט דיסני" הפסיקו מתישהו
להופיע בבית. ואולי גם הדודה הילדי. אולי כן ואני הוא זה שכבר
לא זוכר זאת. אולי סתם גדלתי ושכחתי ממנה. נדמה לי שבאה פעם
אחת עם שתי תאומות בכייניות לבושות בגדי מלחים וסרט תכול ואולי
לא היתה זו היא אלא מישהי אחרת.

      אבל לעולם לא אשכח את להט הצייד שזרם בעורקיי
הילדותיים, עת משחתי את לחיי במשחת הנעליים של אבא, היטבתי את
נוצתי, ויצאתי בזחילה אינדיאנית אל ההרפתקה הגדולה שבסלון.

     אך לא נראה לי שהדבר עשה כלל רושם על מישהו מלבדי.

                         2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הספורט מזיק
לעישון


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/01 9:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא דגן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה