28/8/05

"מה קרה?" שאלתי את אימי בדאגה כשראיתי את פניה חיוורות וענייה
מוצפות בדמעות. בעודה מחייגת בפלאפון מספר היא אומרת "היה
פיגוע בבאר שבע ויוסי לא עונה לי כבר 20 דקות בערך." ושוב החלה
לחייג את המספר בקפידה כדי לוודא שאין טעות בחיוג.
"אל תדאגי בטח אין לו אפשרות לענות לך כרגע, אני בטוחה שהוא
יתקשר בשניה שזה יתאפשר לו" אמרתי לה בקול אדיש ומרגיע כשכולי
נסערת ומפוחדת בתוך תוכי.
"יוסי... יוסי איפה אתה? למה לא ענית לי? אתה בסדר?" אימי אמרה
בקול גבוה וחנוק וברגע שהיא שמעה את קול אחי היא החלה לייבב
ולהתנשף.
הלכתי בשקט לחדרי, נעלתי את הדלת מאחורי ושכבתי על מיטתי.
בועדי מנסה להסדיר את נשימתי ולהאט את פעימות לבי הכתה בי
המחשבה שאינני מצליחה למחוק מראשי כבר הרבה זמן.
חשבתי לעצמי שאיפהשהו כרגע ישנה אמא מודאגת או חברה אוהבת
שמחפשת את יקירה אך לשווא כי יקירה כבר לא ישוב עוד לעולם.
באותו הרגע הרגשתי תחושת עצב אך גם שמחה, שמחה שזאת לא אני.
אינני מצליחה להבין איך אפשר להרגיש שמחה מצער של מישהו אחר?
הרגשתי כל כך רע על זה ששמחתי שאדם יקר של מישהו אחר נפצע או
נהרג ולא אדם יקר שלי , שאני מכירה.
זה כל כך ביזארי שהמוות נראה כה רחוק מאתנו לפעמים אך בעצם הוא
ממש מעבר לכתפנו, תמיד קופץ וצץ כשאנחנו הכי לא מצפים ומוכנים
להילחם בו בכל כוחותינו.

שבוע שעבר מישהי שאלה אותי: "האם את מפחדת מהמוות?" ועניתי
לה מבלי להסס ולו לשניה...
"לא! אני לא מפחדת מהמוות אני כועסת עליו."
זה נכון אף פעם לא הבנתי את זה אך עכשיו זה ברור לי כשמש, אני
כועסת על המוות... לא מפחדת אלא  כ ו ע ס ת !