ומה עם הילדה שהייתה לי,
הא?
מתהלכת לבנה במסדרונות
האצבעות שלי רפות,
תנועות גוף מדברות היא
זזה
בתמונות.
ואני הרי סגרתי את כל השערים
עד שבאה,
גדלה מתוך סיפור
לידתה הכמעט מקרית,
הכמעט נמנעת והיא
אינה מנועה,
פורשת לפניי,
בבהירות מופתית,
מניפת זכרונות ילדות ואין
מנוס ממנה,
כולה
אמת טעונה.

והתשובות שעוד אחסיר:
מה נוכל לקמטי האישיות
שיעלו ויופיעו
אחרי נופי קליפורניה,
מה עם הכתמים שיצור
הזמן,
דבק באיברים פנימיים,
מה עם הצרעת הזו
(אהבה קראו לה פעם),
השואבת את
מי התהום של עצמנו,
גוזלת מאיתנו אף את
החכמה התיאורטית שאנו
נאחזים בה.
מה אומר לה אז,
אשקר
מתוך כוונות טובות,
אעטה על עצמי
תחפושת נפשית מצוחצחת,
נינוחה,
אטען שאין ממה לחשוש,
שאין מה
בעודי מורחת ציפורניה
בלקה שקופה
אמתיק נשיקה,
אמשיך ואקרא לה-
ילדתי היפה,
אסיח דעתה בכל הירוק הזה?

ומה עם הכאב המנקר
גם במרחבים מוריקים יש לזכור-
אשליה יפה,
גם היא אשליה
ומה עם כל הגשרים שבניתי עבורה,
והגשר הגשר
שהיא בעצמה
ומה
עם הילדה שהייתה לי,
הא?