זה יכל להיות עוד ערב שקט, עוד ערב שיכולתי לבלות עם חברותי
בנעימות,
אך הגורל לא רצה בכך, במקום זה הבילוי הנחמד הפך לזיכרון השחור
בחיי.
עדיין קשה לי להוציא את זה מהלב, זה נקבר לו בעמקי הלב לפני כל
כך הרבה זמן, מסרב להכנע לדרישת החברות, לדרישת המשפחה, מסרב
לצאת.
אך לא עוד, כי בזה הרגע החלטתי להוציא את הכל לאור, לספר לכולם
על האירוע שמוטט את חיי..
באותה תקופה הייתי עוד ילדה ממוצעת, תלמידת תיכון בשנתה
האחרונה בבית הספר, עם משפחה ממוצעת הורים בני 40 פלוס, אח בן
8 ואחות בת 12, משפחה אידיאלית. שום דבר לא רמז על העתיד
לבוא.
באותו ערב ישבתי לי בבית, מנסה להתרכז בשיעורי הבית באנגלית
ללא הצלחה, כשאז היא התקשרה, חברת ילדות שלי, אנחנו מכירות
מכתה ג' ועד היום אנו מדברות לעיתים קרובות בטלפון, אבל לא כמו
פעם, לא כמו שהיה לפני שהכל קרה. היא התקשרה לספר לי על מסיבה
מדהימה שמתכננת חברה שלה לכבוד יום הולדתה. מסיבה באמצע פארק
ענקי עם המון מוזמנים, שרובם אם לא כולם הם מכרים ותיקים שלי.
הצעה זו נשמעה לי באותו רגע כדבר הכי נחמד שיכל ליפול עלי ביום
סגרירי כמו שהיה אז. קיוויתי שהיציאה תצליח להשכיח ממני את
העובדה שחבר שלי מזה שנה נסע לתאילנד לחודש, ואני נותרתי לי פה
בארצי הקטנטונת עם מחברות המתמטיקה וספרי האנגלית.
לא חשבתי פעמיים ומיד לבשתי את מיטב בגדיי ויצאתי לתחנת
האוטובוס הקרובה לחכות לחברתי שלמען הנוחיות של שתינו לקחה
מאביה את המכונית.
הגענו למסיבה, ושם פגשתי את כל ידידי. תחילת המסיבה הייתה
ידידותית לרוב. יצא לי לשאול את ידידי לשלומם ולחדש בחייהם,
ללמוד על השינויים שחלו בהם. מאוחר יותר המארחת הנדיבה הביאה
את מסמר הערב- כמות מרובה של שתיה אלכוהולית.
את המשך המסיבה אני זוכרת בקושי, כמעט ולא.
כל מה שזכור לי מאז הוא שהחיים שלי נהרסו לגמרי.
לאחר כמה חודשים כשהתוצאות של בילוי זה היו נראות לכל, ההורים
החלו לריב בניהם, מריבות שהגיעו לממדים נוראים שאיש כבר לא יכל
לסבול, ולבסוף הם נפרדו.
אחי ואחותי עברו לגור עם אמי, אבי עבר לגור לבדו, ואני, אני
נותרתי לי לבדי ברחוב, לבד ללא שום נפש חיה שתבין את מצוקתי,
שתעזור לי לעבור את הסיוט המתמשך שלי באותו רגע.
מובן שבאותו רגע עזבתי את הלימודים, מצאתי לי עבודה במסעדת
מזון מהיר, ושכרתי לי דירת חדר באזור מוזנח של העיר.
החבר חזר לארץ, וכאשר נודע לו על המקרה, הוא פשוט עזב, עזב
לתמיד לדרום אמריקה, שוכח לגמרי מכל החיים שהיו לו בעבר,
ממני.
כשהתעוררתי ביום למחרת, שום דבר לא היה כמו שהוא היה יום לפני
כן
ולאחר 9 חודשים, נולד לי תינוק מקסים שזכה לשם יונתן.
הוא נולד למציאות איומה, בנסיבות איומות.
נסיבות שיכולתי למנוע, לולא אותה מסיבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.