אמרתי לכם שאני עוד אפרסם את הסיפור המלא...

אמרתי לי: "אוקיי, מחר אתה מתחיל לכתוב את הסיפור המלא..."
ואז אמרתי לי השני אמר לאמרתי לי הראשון: "עזוב אותך! אין לך
זמן או כח לזה... שלא נדבר על השראה. אתה לא יכול לכתוב את
הסיפור המלא..."
ואז א' אמר לב': "אני יכול... אין כזה דבר לא יכול," (כרגע אני
שומע את הפזמון של "ממשיכים לרוץ" של הלהקה סינרגיה... "אם אתה
יכול אז אתה גדול..." אירוני במקצת...) "יש לא רוצה."
אז ב' אמר לי: "אז אתה לא רוצה?"
ואז זה הכה בי. טוב לי...

דברים השתנו מאז ההקדמה, המצבים נרגעו, ובמבט לאחור, הכל יותר
טוב עכשיו...
זה לא שאני לא רוצה להיחשף בפניכם, באמת שלא.
תסלחו לי על שאוסיף את המשפט המעצבן בעולם, "זה לא אתם, זה
אני..." באמת...
אני פשוט לא יכול להיפתח מול מסך ומקלדת וחבורת עורכים (בבקשה
לא להיעלב, ולאשר לי את ה- אני לא יודע איך להגדיר את הכתיבה
הזו...)

אם איש-איש מכם רוצים, האייסיקיו שלי והאימייל בראש דף
היוצר...
דברו אותי ואם אתם רוצים את הסיפור המלא, לא תקבלו אותו...
תקבלו אולי מס' צדדים באישיות... אין איש או אישה שמכירים את
הכל, אך יש אחת שקרובה לזה, ובדרך לשם (אני מדבר עליך, היא
יודעת שאני מתכוון אליה וכמה אני אוהב אותה).

אני לא רוצה להספיד את הדפיוצר הזה, ולומר שאני לא אכתוב בו
לעולם, כי אולי מתישהו אני ארגיש דחף, השראה, ואישור מ-ב'.

בצער רב וביגון קודר (תמיד אני וההומור השחור הנוראי שלי, כך
היא אומרת, רצינו להגיד את זה..), אפרד מכם בנקודה זו.

נעמתם לי מאוד,

ג. עמית.


נ. ב.
קוראים לי גלי, למקרה שלא אמרתי לכם קודם...

p.s.
please show me that you care...
נדבר כבר... ביי...