האמת שאני סתם כותבת משהו,
מנסה לתת צורה למחשבות אולי קצת לייפות אולי קצת לשנות,
ואולי בעצם רק לראות,
מדהים כמה שהחיים נראים כל כך פשוטים
על דף לבן,
מוזר שהדף דומע,
מוזר שהדף כואב.
נדמה כי הדף הוא חתיכה מעצמי,
חתיכה שגזרתי מתוכי,
הגוף כנראה ממש אוהב את אותה חתיכה כי הוא שיחזר אותה,
קוראת את הדף הלבן
מליבי.
נזכרת שתמיד היו אומרים לי שאם משהו השתבש אז לפתוח דף חדש
יש,
מגחכת , צוחקת.
עכשיו זה נשמע כל כך גרוטסקי: "לפתוח דף חדש",
לא אמרו לנו אז שהדפים הקודמים הם כמו קעקוע
ברגע שהם נכתבים הם נחרטים, ולנצח אותנו מלווים.
שכחו לומר, או שבעצם בחרו לא לספר.
כבר מאוחר אני אלך לי לישון
מחר יום חדש,
כאב חדש,
קעקוע חדש
ודף אחד לבן.
|