בדומה לגלים הנמשכים לחול ,
לכוכבים המסורים לירח
כאשר הוא זורח,
כזו היא אהבתי אלייך.
כמו אוויר לנשימה כמו זריחת החמה,
כך אני צריכה אותך.

כמספרם של הכוכבים והחול
כך גם דמעותיי שזלגו להן אינספור,
על כל אותם פעמים שממני התרחקת,שיקרת , הסתרת
אותם פעמים שבי פגעת,
אך נפשי לא חדלה לאהוב אותך ,
למרות הכול,
העדיפה היא לסבול,
כי בני אדם טועים לפעמים
וגם אני לא תמיד אמרתי הכול.

היו גם כן רגעים בהם לא שיקרת לא הסתרת
אלא חיבקת וניחמת,
רגעי אושר ושמחה אשר תוצרתם הייתה אותה אהבה.

אך דרכינו נפרדו,
ודמותך נשארה עימי,
כמו תרמיל בזיכרוני,
למסע החיים יצאתי ואת דמותך איתי לקחתי,
אך הגיע היום ואותך שכחתי.
לתרמילי כבר לא הזדקקתי לכן אותו הזנחתי,
בדרך המשכתי,
אשר לפתע שוב בדמותך נתקלתי
ועל גבך סחבת תרמיל הדומה לתרמילי,
רק שהוא היה טעון ועמוס יותר משלי.

הבטת בעיניי התקרבת אליי ושפתייך לחשו לשפתיי
את התנצלותך על כל אותם הטעויות שלך
מבטך היה צלול וכנה
ואני לא ידעתי כיצד להתמודד עם כל זה.
התנצלת, הסברת, וחיבקת.
געגועייך אליי נתגלו כאשר אחזת בידי
ואמרת כמה נכון ואמיתי היה להיות איתי.

ואני...
לך אמרתי שלא הייתי חוזרת על אותה שטות שאהבתנו הייתה טעות
ואתה בי הבטת, את תרמיליך נטלת ולמסע שוב יצאת,
רק שהפעם עצרת לרגע הושטת לי את ידך וביקשת ממני שאצטרף
לדרכך,
ואני סירבתי לך,
כי נלחצתי ואותך הרחקתי
ועכשיו התרמיל שעל גבי כבד מנשוא
ואני,
אחכה לך שתבוא ותושיט לי שוב את ידך
ואולי אמשיך לי לדרכי שעול כבד נמצא על גבי.

כאשר הפעם אין אני יכולה להתקדם במסעי
ולהזניח את תרמילי, הוא כבר חלק מדרכי,
כמו פרח שנקטף ואין הוא יכול לפרוח שוב,
כך הוא גם ליבי שלי שניתן על ידי לך אהובי.
ואתה הנך כבר יצאת שוב לדרכך,
עם תרמיל כבד ועמוס על גבך ופרח בידך.