חשוכי יום  ולילה כך הם  כולם,
כמו בציורים הקודרים, כך הצטיירה מציאותם.
איבדו את קו מחשבתם,
את רצונם ודעתם.
מבטיהם  משועבדים,
חיים חיים מוכתבים.
קלים יותר ללא מאמצים ללא פחדים.
ללא העזות, ללא סיכונים,
ללא רצונות אישיים.

נדמה כי העולם הינו פס ייצור
ולו תבניות  
ומתוכן יוצאים דוגמאות זהות.

איננו יכולים לחשוב להביט, לחיות,
אנחנו משועבדים לדעות קבועות,
לאותם תבניות קדומות.
שקרן מי שאמר שאנחנו בני אדם חופשיים,
כי אני לא, אני לא
וכך גם אתם. כולכם.

הרי אף אדם אינו חושב לבד,
הכול כבר נכתב  ולא על ידינו.
נאמר לנו מהו טוב, מהו רע,
מהו יופי, מהו עיקר  ומהו הטפל,
איך לשפוט, כיצד להתבונן כיצד לחשוב,
נאמר לנו איך למות  ואיך לחיות.

ואני,
יודעת כי כל עולמי מוטל בספק
וכי אין אלו הם חיי  אשר בחרתי לי
ואין זוהי  דרכי אשר נסללה על ידי,
אך מביטה  באותם צבעי רקע  שקדמו לי,
אותם צבעים שעטפו אותי ועיצבו אותי.
מאמצת אותם לחיקי והם הופכים להיות  צלי
וזאת כי אין אני רוצה לחיות לבדי,

כי הרי נאמר קודם לכן ולא על ידי: לא טוב היות האדם לבדו''
ואיזה טעם אוכל למצוא בחיי אם אהיה רק אני, עצמי, אנוכי,
לבדי...