שדה רחב
אור השמש בעיניים,
עץ תפוז, מבט גנוב של הבנה
בפרדס עזוב מצאנו בית.
כמה ברחנו ממי וממה,
מה בסך הכל רצינו,
טיפה של אהבה.



זוכר איך שברחנו מבית הספר,
זוכר את הרחובות הריקים
השווקים ההומים,
חשבנו ופיללנו קצת לשקט,
רצינו אי של אחד ושני.
לא להפסיק ללכת.

זוכר את השבילים לגימנסיה,
לקחנו את הזמן הוא רק שלנו,
נבנה לנו, כמו תפאורה מסרט ישן
צבוע שחור, לבן.
השעון עצר, עמד כשאנחנו יחד,
הצלחנו לנצח את הזמן.


אי קטן של שקט,
החזקת לי את היד בחוזקה,
החזקת בערך שעה.
אור של יום, חום הגוף עולה.
רוצים רק עוד רגע אחד,
עוד רגע מוכר.
אז אל תעזוב לי את היד.

רואה את המבט בעינייך,
מייחל למגע הכה-מוכר,
לעד אנצור את התקופה של פעם,
לעד נמשיך לצעוד,
כמו אתמול.