אני לא יודעת אם שמת לב, אבל בזמן האחרון דברים התחילו
להשתנות.
הגיע הזמן להתמודד עם האמת, ולהסתכל לה ישר בעיניים.

אולי זה לא אומר הרבה בשבילך, אבל בכל פעם כשאני מחבקת מישהו
אחר אני מסתכלת ישירות עלייך. במבט מתנצל, שנובע מכך שלאף אחד
מאיתנו אין את האומץ לקום ולהגיד מה הוא מרגיש.

אל תבין אותי לא נכון, גם לי - כמו לך - אין אומץ לקום ולהגיד
לך שאני אוהבת אותך. באמת ובתמים. ובמיוחד אחרי כל הזמן הזה.
כמה הייתי רוצה לבוא ולהגיד לך שאני מקווה שהרגשת אליי כמו
שאני הרגשתי אלייך כשהיית איתה.
כמה הייתי רוצה לחלוק איתך את הרגע הקסום הזה, ששנינו מסתכלים
אחד לשני בעיניים ולא יודעים מה לעשות.
אני חושבת שזאת אחת הסיבות שבגללן אני לא מסתכלת לך בעיניים.
אף פעם.
לא בגלל שאני לא רוצה, דווקא בגלל שאני כן רוצה - ומפחדת.

כמה הייתי נותנת בשביל לעבור את כל הקטע הזה, ולהגיע ישר ולשכב
בין זרועותייך.

אני אוהבת אותך. אבל אין לי אומץ להביע את זה מעבר לסיפורים
סתמיים שלעולם לא תראה.