מקסיקו -
"אני בעירה אינדיאנית קטנה במרכז מקסיקו, הצבעים מדהימים,
האנשים עוד יותר. מזה שבועיים אנחנו מטיילים במקסיקו ועודנו
פעורי עיניים, הריחות, הטעמים כל אלו נוגעים בכל חושינו. זה
היום האחרון שלנו בעיירה, היום לפנות בוקר נתחיל לנסוע מזרחה
לאזור שנקרא יוקטן.
"היה לי חשוב לשלוח גלויה לסבא שלי, אתה יודע כמה אנחנו
קרובים" אמרה שלי לגיא בעודה מדביקה את הבולים על הגלויה,
"עכשיו אני כולי שלך" אמרה תוך כדי חיכוך פניה בשקע צווארו. עד
השעה אחת לפנות בוקר היה עליהם להעביר את הזמן, את הכוך הקטן
בו ישנו באכסניה הכמעט ישראלית פינו זה מכבר, במסעדת התיירים
המוכרת (אשר לא ברור מה הוביל לכך שתוכל להיקרא מסעדה) ישבו
שעתיים ועכשיו מחוץ לתחנת האוטובוסים תכננו להעביר את השעתיים
הקרובות ברביצה חסרת מעש ועם קצת מזל אולי בכמה דקות שינה.
"אני שונאת את הנסיעות האלה, כל זמן הנסיעה באוטובוסים האלה
אני מרגישה שחיי תלויים על חוט השערה", הנהגים המקסיקנים, כך
גילו גיא ושלי לאחר מחקר מקיף, מעדיפים להתרכז במיני מזון
שונים ובשיחות בפלאפון מאשר בניסיון להביא את האוטובוס לייעדו
בשלום. "את שונאת? זאת היד שלי שאת שורטת בכל סיבוב חד..."
גיא ושלי היו יחד כבר שנתיים, הטיול לא היה מתוכנן. גיא סיים
שנה ראשונה בלימודי מתמטיקה ופילוסופיה והיה אמור להמשיך, הוא
לא עשה טיול ראוי לקצין בוגר השייטת בתום הצבא מאחר וליבו היה
כרוך אחרי שלי. שלי השתחררה לפני שלושה חודשים, היא שירתה
כסמב"צית בגדוד הנדסה ונרשמה ללימודי ספרות והוראה בשנת
הלימודים הקרובה, מאחר וגיא היה בעיצומה של השנה הראשונה והיא
לא רצתה לעזוב אותו. בהחלטה אימפולסיבית ומפתיעה לכל הדעות הם
החליטו לקחת את הזמן, לעשות הפסקה לשנה.
האוטובוס הגיע, גיא הכניס את תרמיליהם לתא המטען, שלי ניסתה
לתפוס להם מקומות, כמה שיותר אחוריים כדי שיוכלו לישון בנסיעה
ולא להתרכז בנהיגתו הפרועה של הנהג המזדמן... המקומות היחידים
שנותרו היו השניים שמקדימה, הם התמקמו במקומותיהם, שלי נשענת
על חזהו של גיא, ידה האחת תופסת את ידו בעוד האוטובוס הישן
יוצא לדרכו. הם נרדמו.
אורות חדים הבליחו בחשכה, שלי התעוררה מהטלטול העז, גיא חיבק
אותה בחוזקה. הנהג איבד שליטה, משאית באה ממולם, שלי צרחה, גיא
ניסה לגונן עליה בידו. הנהג ניסה לברוח מהמשאית, הוא סובב את
ההגה בחוזקה שמאלה, היישר לצלע ההר, הכל נדם.

ישראל-
דפיקות קצובות נשמעו בבית משפחת פוקס, בית הוריה של שלי. שולה,
אמה, התמתחה במיטתה בשעת בוקר מוקדמת, יום שבת השעה עוד לא
שמונה בבוקר וכבר מופרעת מנוחתם, "משה, תראה מי זה" ביקשה
מבעלה שהיה מכין ארוחת בוקר. מאז עבר רונן ללמוד בחו"ל ושלי
נסעה לטיול היו עוברים ימי שבת ברגיעה, לעיתים היה השקט כבד
מידי אך ברוב הזמן ידעו לנצלו, שולה היתה שקועה במחשבותיה בעוד
משה צעק לה מהחדר השני לבוא מהר.
שולה לבשה את חלוקה,חיפשה את נעלי הבית ויצאה לסלון,שלושה
אנשים זרים ישבו שם, היא הבינה כי משהו אינו כשורה. "אדון
וגברת פוקס" פתח האיש המבוגר שבחבורה "אנחנו מחדר המצב של משרד
החוץ, בתכם היתה באוטובוס שהיה מעורב בתאונת דרכים קשה, היא
ובחור ישראלי נוסף שהיה באוטובוס נהרגו, אנחנו משתתפים בצערכם
ונסייע בתהליכי הבאת הגופה..." עולמה חרב, הבחור המבוגר עוד
המשיך לדבר אך היא לא שמעה...
משפחת שמיר, הוריו של גיא נסעו באותה תקופה לחופשה השנתית
שלהם, היעד היה טוסקנה. רוני אחותו הקטנה נשארה בבית יחד עם
דודתם רונית, אחות אביהם, היא שפתחה את הדלת לאנשי משרד החוץ
באותו בוקר יום שבת. "בוקר טוב, את הגברת שמיר?" שאלה אישה
נעימה למראה אשר נראתה דומיננטית יותר משני הקולגות שהשתרכו
מאחוריה. "לא, אני גיסתה במה אפשר לעזור?" שאלה בחשש קל.
"אנחנו מחדר המצב של משרד החוץ, אתמול בלילה התרחשה תאונה
קטלנית במקסיקו, האוטובוס עליו נסע גיא התנגש בצלע ההר, לצערנו
גיא ובחורה ישראלית שהיתה ככל הנראה איתו לא שרדו את התאונה.
רונית התקשרה לאחיה והודיעה לו את רוע הבשורה, היא עשתה את
הסידורים הנדרשים כדי שיוכלו לחזור ביום המחרת. היא טלפנה
לשולה ומשה כשידיה רועדות וגרונה יבש, לא היה לה מה לומר. שולה
ומשה בדיוק ניתקו שיחה עם רונן בנם, הוא יגיע לארץ עם הטיסה
הראשונה שתצא מלונדון.
הארונות נחתו בישראל לאחר שלושה ימים, שתי המשפחות חיכו בשדה
התעופה באיפוק רב עד להגעתם, רק קול בכי אחד נשמע, סבה של שלי.
מיכאל סבל בחייו, הוא היה ניצול שואה, אותה לא שרדה אישתו
הראשונה. גם מאישתו השניה כבר התאלמן אך המחשבה על אובדן נכדתו
הייתה קשה מנשוא, שלי הייתה הפרח שלו, הוא גידל אותה, חינך,
חיבק, צעק ואהב. בקול חרישי אך נשמע הוא מירר בבכי.
ההלויות נערכו בזו אחר זו, חברים רבים של שלי וגיא נעדרו
מהלוויות מאחר והיו פזורים בכל דרום אמריקה ובמזרח. שלי וגיא
נקברו זה ליד זה למנוחת עולמים בטרם עת. המשתתפים התפזרו, רונן
חיבק את אביו ואמו, כבר שעתיים סירבו לעזוב את שלי לבדה, חששו
להשאירה לבד, קפואה, מתה. מיכאל ישב בכיסא שהונח ליד המקום בו
נטמן ראשה, מסרב להאמין, מסרב לקלוט.
הימים חלפו לאיטם, יום אחר יום, סוף השבעה, גילוי מצבה, שולה
איבדה את ברק עיניה, היא עשתה הכל מתוך חובה, פעולות טכניות
בלבד, לבה נקבר עם בתה. רונן נשאר לעזור ולחזק, הוא החילף את
אביו בניהול העסק, משאיר את אביו להתענות בגעגועים בלי לפגוע
בפרנסת הבית. מצבו של מיכאל החמיר, הוא הזדקן במהירות, חולם
לעיתים תקופות על נכדתו שאיננה עוד ומסרב לקבל את העובדות.
כחודש חלף מאז מותם, מיכאל התקשר לבתו ואמר לה לבוא מהר, לבוא
כי הוא צדק, הוא ידע את האמת. מותשת, נכנסה שולה לרכבה ונסעה
לבית האבות, עוד אחד מחזיונותיו, לא היו לה אנרגיות להתמודדות
קשה זו, היא לא ידעה מהיכן לשאוב עוד. כשהגיעה לבית האבות היתה
המולה, אמבולנס עצר מול הכניסה ואחת מעובדות הסיעוד תפסה אותה
בידה ומשכה אותה הצידה, "הוא איבד את ההכרה, דפיקות ליבו
הואצו, כנראה התרגש. הוא מובל לבית החולים אך מצבו יציב
כרגע."
לפתע שתקה, נבוכה, אמרה לה בלחש "גברת פוקס, זה לא סתם קרה הוא
קיבל את זה היום בדואר" תוך כדי שהעבירה לה גלויה צבעונית משוק
מקסיקני...