הוא נכנס לחדר האוכל והם עוד לא היו שם, מבט חטוף בשעון הבהיר
לו ששוב הם מאחרים. הוא לא יכול לסבול את זה יותר, חלפו שלוש
דקות מהשעה בה קבעו והם היו צריכים להיות שם. הוא כבר אמר להם
שלוש פעמים שהם צריכים להיות שם לפני שהקצין מגיע, לא סתם יש
לו דרגות על הכתפיים, לא סתם הוענקו לו דרגות סרן לפני
שבועיים.
שירה נכנסה לחדר האוכל מתנשפת, שערה הרטוב משאיר כתם כהה על
גבה ועיניה אדומות מעפרון האיפור השחור שניסתה למרוח ללא
הצלחה, כל כך חשוב היה לה להתקלח בזמן, להוציא מעצמה את המרב.
פעם ראשונה שערן יראה אותה במדי א' אשר מחמיאים לגופה המחוטב
קצת יותר מהסחבות שהיא עוטה על עצמה במשך השבוע, בשטח. היא
קיוותה לעורר את תשומת לבו.
ירון לא רצה לקום מהמיטה, הוא דיבר עם הבית וראשו נטרף מהמחשבה
שאינו שם כרגע. רק המחשבה על אחותו הקטנה מסתובבת ללא הגנה ליד
עיניו וידיו הרעבות של אביו, על אמו חסרת אונים, מפוחדת, נקרעת
בין הצורך להגן על בתה לבין הצורך להגן על עצמה... ירון נגרר
לחדר האוכל, עיניו דומעות ולבו דואב.
ערן לא הבחין במאמציה של שירה למצוא חן בעיניו, הוא היה טרוד
מדי בכדי להתעסק בזוטות כאלו, כל מחשבותיו היו נתונות לאיחור
ברוטלי ופוגע זה.
מיכאל ניסה לנתק את הטלפון, היא לא נתנה לו. זה שעתיים שהם
רבים ללא הסבר או סיבה, הוא נשם עמוק כדי לא להתפוצץ. היא
הרתיחה אותו, הייתה לה אותה יכולת מיוחדת לעשותו המאושר באדם
אך בד בבד היא הוציאה ממנו כעסים, עצבים ותכונות שלא האמין כי
קיימות אצלו. הוא ניסה לסיים את השיחה, היא סירבה לנתק בהרגשה
כזו, הוא ידע שמפה הם לא יגיעו לשום פתרון, לא כרגע, וחוץ מזה
הוא מאחר לארוחת הערב...
שני דיברה עם אמה, היום מלאו שנתיים למותו של שלומי, בן דודה,
היא לא הבינה איך הזמן עבר כל כך מהר, איך עברו כבר שנתיים
מנפילתו של אותו פצמ"ר קטלני. אמה סיפרה לה על אמו, על אביו,
על המשפחה שהתפרקה עם מותו של שלומי ובעיקר על ההחלטה שמיכל,
אמו של שלומי, חלקה אתה היום, הם רוצים להיפרד - זה פשוט לא
אותו הדבר בלי שלומי. שני התנצלה, היא חייבת להגיע בזמן לחדר
האוכל.
עומר עמד בעמדת השמירה חסר סבלנות וזועף, זה מכבר היה אמור
להגיע איברהים הדרוזי אשר הסכים להפסיד את סדר הפסח ולהחליפו
בשמירה. אבל הוא איחר ועומר רצה להספיק להתקלח ולהתגלח לקראת
החג, ללבוש מדי א' נקיים, לחבוש את כיפת החג ובעיקר להספיק
לעשן סיגריה אחרונה לפני כניסת החג. להתקלח ולהתלבש הוא כבר לא
יספיק, אולי יגנוב כמה שאכטות בריצה בדרכו לחדר האוכל.
רונן ישב במועדון עיניו בוהות בטלוויזיה בשמחה גלויה, סוף סוף
מפציצים בעזה והפעם אפילו לא הודיעו לערבים אז אולי הם יספגו
איזה הרוג או שניים. הוא לא תמיד חשב ככה, למעשה עד לפני חודש
חשב אחרת, הוא האמין בשלום. לפני חודש נהרגה גיסתו בפיגוע
בצומת אזור, אחיו נשבר, אחייניו נותרו יתומים מאם, רונן כבר לא
אוהב את הערבים. הוא לא שם לב איך עובר הזמן והמשיך לבהות
בכדורי האש מעל עזה ששידרו בחדשות כל אותו הערב. עיניו נפלו על
השעון, הוא איחר לחדר האוכל.
הרב הצבאי ישב ליד ערן בחוסר סבלנות מופגן, בתו הקטנה בכתה
שנמאס ושהיא רוצה לאכול, הוא הרגיש רע על שהוא מחייב אותה
לחגוג את החג בבסיס צבאי כל שנה מחמש שנותיה, אך קיווה שתגדל
ותבין כי אביה עשה מצווה לחיילים ולא תחשוב שאביה עשה לה
עוול.
ערן בדק וראה שכולם הגיעו, הוא העיר לשני לאסוף את שערה, לפחות
שיראו כמו חיילים. ערן קם על רגליו, סקר את החיילים והתחיל
לדבר: "עוד מספר דקות נתחיל בקריאת ההגדה, רק קודם רציתי לבקש
שתרשמו את שמותיכם על הרשימה שאעביר ביניכם כי כולכם מקבלים
תלונה על איחור לחדר האוכל... חג שמח."