תדמיין סצנה.
אוטובוס אגד מלא אנשים. רובם חיילים עייפים, לבד משתי זקנות
שיושבות מקדימה אוחזות סלים גדולים בידיהן. בסוף האוטובוס,
במושב האחרון, יושבת חיילת, מדיה קמוטים ונעליה מאובקות עד
שכמעט ואיבדו את צבען השחור.
היא מהורהרת משהו. חושבת על השבוע הארוך שעברה, על דברים לא
קלים שחוותה, על ריבים עם אנשים שמעליה, אנשים שמתחתיה, וגם עם
כאלה שליידה. מיואשת.
בספסל שלצידה, יושב קצין, כומתה סגולה לכתפו. הוא מסתכל עליה
ושואל אם הכל בסדר איתה, היא עונה שכן, אבל הוא לא משתכנע
וממשיך לשאול. בסוף היא נשברת ומספרת לו שהיה לה שבוע קשה
ושהיא מרגישה לפעמים שנעלם בה הכח להמשיך. היא מספרת לו על
חברות שלה, ועל המשפחה שלה, והרבה על אבא שלה. מספרת על המקום
ממנו היא באה ועוד קצת על אבא, על צבא שמעיק ושוב על אבא שהיא
אוהבת המון.
מחוץ לחלון מתחלפים נופי המדבר באינספור אנשים רצוצים, חנויות
בגדים, ושוק בדואי אחד הומה אדם. עוד כמה שניות יעצור האוטובוס
בתחנה המרכזית בבאר שבע.
היא מרגישה קצת יותר טוב עכשיו.
האוטובוס נעצר וכולם קמים.
- "תודה." היא אומרת בחיוך.
- "את צריכה להיות אופטימית עכשיו" הוא אומר "אחרי הכל, עוד
מעט את רואה את אבא".
- "אבא לא עושה אותי אופטימית" היא עונה "הוא עושה אותי
מאושרת".
סוף.
אז חשבתי שכדאי שתדע.
שיש בעולם הגדול
בן אדם אחד קטן
שמצליח לחייך גם כשקשה
בזכותך.
יומולדת 51 שמח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.