ישבנו משועממים, מסתכלים אחת על השני ולא יודעים מה להגיד. אז
החלטנו שיהיה נחמד לשחק מחבואים. התחלתי לספור ואת ברחת
והתחבאת. כשסיימתי להתרכז בעצמי התחלתי בחיפושים.
חיפשתי מתחת ומעל למיטה שם לא היית, חיפשתי בארון אבל גם שם לא
היית לבסוף אחרי הרבה חיפושים בחדר הבנתי שבטח עלית למעלה...
לגג, את הרי כל-כך אוהבת להתסכל על המרחקים הגדולים האלה,
לנשום את האוויר הפתוח... וכן צדקתי, איך לא חשבתי ישר שלשם את
תלכי. צחקנו, התחבקנו, התנשקנו וישר למיטה שם רציתי למצוא אותך
כבר מהתחלה. אחרי תשוקה מטרפת חושים התיישבנו והדלקנו אור
וסיגריה ושוב אנחנו מסתכלים אחת על השני, לא יודעים מה להגיד,
משתעממים. אז החלטנו ששוב נשחק מחבואים רק שהפעם אני אתחבא,
התחלת לספור ומדי פעם להציץ... אמרתי לך "לא להציץ זה לא פייר,
לך נתתי לברוח". אז עצמת עיניים ואני בריצה בורח ומנסה לחשוב
איפה אני אתחבא. אז מצאתי את המקום המושלם, כאן לא תמצאי אותי
לעולם. אמרת בקול ילדותי ושובב "מי שמאחוריי או מעליי הוא
העומד" (איך ציחקקת על המשפט הטיפשי הזה). התחלת בחיפושים, לא
ראיתי מה עשית ואיפה הסתכלת אני רק חשבתי איזה כיף שלא תמצאי
אותי כאן לעולם.
עבר כבר יום ועברו יומיים ועברו שלוש ואני נהייתי רעב, עייף
ומת להשתין. יצאתי מהמחבוא הסודי שלי (החלטתי שאני לא מספר
עליו לאף אחד) התמתחתי והתחלתי להסתכל  מסביבי. הסתכלתי
מאחוריי, מלפניי ומצדדיי ואת לא כאן ולא שם. התחלתי לרוץ כמו
מטורף בכל הדירה, למעלה, למטה, מתחת ומעל ואת לא כאן. למה אני
כזה טיפש, אני הרי רציתי שתמצאי אותי ושנצחק, נתחבק, נתנשק
ונלך ישר למיטה. למה התחבאתי במקום שידעתי שלא תמצאי אותי
לעולם?
עברו כבר ימים כה רבים כבר הפסקתי לספור אותם ולסמן אותם שאת
לא כאן איתי. אני מתגעגע כל-כך, רוצה שנשב ונסתכל אחת על השני,
בלי משחקים, רק את ואני.
והבנתי, איך רק עכשיו הבנתי... שאני אוהב אותך.