הגענו לבלות עם חברים, לבושים בשחור מרדני, מצויידים בבירות
וסיגריות שיספיקו לנו ללילה של פורקן. אנחנו מגיעים אומרים
שלום ואת כהרגלך הולכת ומתיישבת לך בצד ושותקת... אני לא מבין
את המרד הזה וגם לא מנסה. אני ממשיך ומתערבב בקהל אבל את
התיישבת על הדשא הקר ואת מסתכלת לשמיים כבר שעות. אני לא מבין
וגם לא מנסה. אמצע הלילה אני כבר דיברתי, צחקתי, התערבבתי
בהמון אבל את... את בשלך.

אני תוהה מדי פעם כמה מחשבות כבר רצות בראשך, על מה כבר הספקת
להרהר ולחלום, ומה יש בתוך השקט הזה שלך שאני לא מסוגל להבין
וגם לא מנסה. מביט עליך, על יופייך המכשף ועל שתיקתך המרתקת,
מה כבר מסתתר שם, האם זה מפחד לצאת או פשוט טוב לו להיות בתוכך
כמו שאני רוצה להיות עמוק בתוך הלב הגדול הזה שלך. שאני לא
מבין ולא מנסה.

ואני רק חושב למה אני לא מנסה... האם אני זה שמפחד? אבל ממה?
שאולי אני אמצא משהו שאני לא רוצה למצוא? או שאני לא אוכל
להתמודד? ואולי את גדולה עליי?
אולי אני איש קטן מדיי? פשוט מדיי בשבילך?  מה חבוי בתוך הנשמה
הזקנה שלך? מה כבר עבר עליך שלא עבר עליי? איך את רואה את
העולם הזה? איך שאני לא מסוגל ואולי פשוט לא מנסה.

ובסוף הלילה הזה, כשייגמרו הבירות והסיגריות אנחנו נגיד שלום
לכולם ונלך יד ביד. את לא תכעסי שלא ניסיתי להבין, שהעדפתי
להתרחק, את כל כך שלווה ואולי פשוט הסערה הכי גדולה מתרחשת
עכשיו בתוכך. אני לא אדע כי את לא תדברי על זה. אולי כי את לא
צריכה לדבר על זה או שאת חושבת שאני לא אבין ושאני לא מנסה.

אני אסיע אותך לביתך ואני לא אעלה כי את לא תבקשי ואני לא
אדרוש. את רק תתני לי את הנשיקה הכי מתוקה שרק אפשר לטעום
ובקול רך, נעים ומרגיע תאמרי לי "לילה טוב, חלומות מתוקים"
וחיוך מדהים יעלה אותי לעננים. את סוגרת את הדלת ומבטי עליך אך
מבטך מכוון רק לחדרך. הולכת ברוגע ובשקט ואני רק רואה אותך
מתרחקת ואת בטח בכלל לא חושבת על איך שאני שבור כאן, נקרע
ואבוד. כי אני רוצה, כל-כך רוצה להבין... אבל מה אם אני לא
מסוגל או פשוט לא מנסה.