כשתלכי, אשב עם יד רועדת ואכתוב לך שיר
אסתובב סחור סחור בדירתי וידיי על ראשי.
אסחט דמעות מעיניי היגעות ואצעק "את!"
אקח את אותה הכרית שחיבקתי בלילות בחשבי עליך, ואטיח בקיר.
אכנס למיטה הקפואה ואלחש את שמך,
ואלחש אותו שוב.
ואז אקום, אחוז טירוף ואלך לחפשך ברחוב... אולי חזרת אלי ?
ואשב על ספסל ואחשוב, ואשבע:
לעולם לא אתן לך ללכת בלי שוב
לעולם לא אפגע בעצמי בלי לחשוב
לעולם אהיה שלך.
ובבוא הבוקר, אצפה בזריחה
והשמש תאיר את עיניי
והשמש תזכיר שבכל פינה,
בכל שביל, בכל דרך, בכל עיר, בכל שכונה,
בכל רחוב, בכל יום, בכל דקה ובכל זמן,
בקול רם ובקול ענות חלושה, את שם.
ובלב כואב אזכור, שאת האהבה שממני ברחה .