- דנה, דנה, קומי כבר. נו, דנה.

"סלח לי אדוני, היא עכשיו במנוחת הצהרייםשלה.
בין שתיים לארבע יש לה הפסקת שינה.
תבוא בבקשה אחרי ארבע."

-  דנה, דנה, נו.

" אדוני, תצא בבקשה מהחדר. אדוני. "

אני יוצא מהחדר וכבר מתגעגע.
אני כל-כך אוהב אותה, כל-כך אוהב.
אני אוהב את התנועה העדינה שלה,
אוהב את המרקם החלק
של הקרום הורדרד העוטף אותה.
אני אוהב לראות איך בזמן שהיא מתכווצת
הדם שלה ממש מתכנס לתוכה,
ואיך בזמן שהיא מתרפה
הוא כאילו מתנקז ממנה.
אני אוהב את זה שהיא נשארה בדיוק
כמו אותה דנה  שהכרתי.
אז, לפני הפיגוע.

- דנה, קומי, כבר ארבע, קומי נו. דנה.

אני אוהב גם לקרב את הראש שלי אליה,
כדי לשמוע את פעימות הלב שלה,
אוהב גם להקשיב לשתיקות שביניהן.
אני שם לב שבזמן האחרון חזר לה קצת הצבע האדום,
ושולח יד שקצת רועדת, מנסה לגעת בה,
מנסה ללטף אותה, למשש,
להזכר במרקם של העור שלה.
אז, שעוד היה לה עור.

" אדוני, נא לצאת בבקשה מהחדר.
  הקרדיולוג הגיע, והוא צריך לעשות לה בדיקה בלב."

שוב אני יוצא מהחדר, יושב על ספסל הממתינים
ונזכר בפנים היפות שלה של דנה שלי.
ננזכר איך שהיא אמרה ל : "תגיד, נכון שאתה תאהב אותי
גם אם אני כבר לא אהיה יפה יותר? "
ואני - בטח חמודה שלי, בטח,
וממשיך לפתוח לה את החזייה.
"אתה תאהב אותי תבטיח, תבטיח לי ! "
ואני כבר מנשק לה את הצוואר,
ואומר לה את כל מה שהיא רוצה לשמוע .

ועכשיו, כל מה שנשאר מדנה שלי זה לב.
רק לב. לב שאפילו לא יכול לדבר ולהרגיש.
ואני,
אני כל-כך אוהב אותה,
כל-כך אוהב.






אתם חושבים שזה קל ?
(ח: אתם חושבים שזה קל ?)