"היא ישבה עצובה בחדרה, לא יודעת מה עובר עליה, למה הכול נראה
לה כמו חור שחור, פעור ומאיים לבלוע אותה בפנים?"

"היא", הכוונה לאני, אני הפנימית, אני האמיתית.

ישנם רגעים בחיים שאנחנו מרגישים שאין לנו תכלית והיותנו
נושמים זו אמנם עובדה, אבל ברגעים מסוימים בחיים, זו עובדה
מאוד מצערת.
פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עמוק בתוך נושא השנוי במחלוקת: מה
תכלית בואנו לכאן?, מה באנו לעשות בפרק הזמן שהגענו לכאן? ולמה
הכול נראה כל כך כבד לפעמים?

אני מוצאת את עצמי נוברת בתוכי למצוא את טיפת התקווה שתתן לי
את היכולת לנשום מחדש חזרה, מעודדת ממי שאני וממה שהשגתי במהלך
השנים, מהילדים מהקרירה החדשה שפיתחתי לי, וכל מה שסביבי.
אבל הכי חזק שעולה לי ברגעים שכאלו זה רק "הלבד", לבד במאבק,
לבד שקשה, לבד שעצוב, לבד שעושה לא רגוע, לבד שגורם לי לבכות
בלי סיבה מיוחדת, לבד שלא נותן מנוח, פשוט "לבד".
אלו הם רגעים מאוד עצובים בחיי, שאפילו שנת הלילה לא מצליחה
להגיע כדי לגאול אותי מיסורי, לתת לי ללכת לישון, לעצום את
העיניים ולקום מחר בבוקר עם אנרגיות חדשות, מלאה תקווה,
אנרגיות חזקות יותר, חיוביות יותר, כי בסך הכול זה עניין של
השקפה, גם אם היא תמיד שם נטועה, לפחות היא עולה בכאלה עוצמות
רק לפעמים, ורוב הזמן אני משתדלת להיות בהסתכלות אופטימית על
החיים.
וזה מעודד כי אני יודעת שמחר יכול להיות אחרת.

אבל ברגעים שאני בתוך כל העצבות התהומית הזו,
לא מצליחה לתת לעצמי את ההיגיון שבדברים, או להסביר אפילו
לעצמי את הלך הרוח שנוחת עלי כך פתאום באמצע היום, ואני מרגישה
שאני כל כך בודדה ועצובה שכל מה שאני רוצה, זה פשוט להעלם בתוך
היקום, ולא להיות שם, או פה יותר.
אני רוצה לעשות רשימות לראות מה בעד ולא מה נגד, אבל אפילו את
זה אני לא מסוגלת ברגעים שכאלה לראות. ובטח לא לעשות רשימות.
הדבר היחיד שמחבר אותי באמת זה קודם כל לבכות מכל הלב והנשמה,
כאילו אני כל כך מסכנה, ואחר כך לשבת ולכתוב את הכאב אל הנייר,
גיליתי שהנייר כל כך מבין הגיגים כל כך כבדים, הנייר תמיד מכבד
רגשות של אחרים.

כי אם אפנה לחבר טוב לספר לו עד כמה כבד ועצוב לי בלי כל סיבה
מסוימת הנראית לעין, הרי הוא לא יבין, הוא יתחיל בלהגיד: "תראי
הכול יסתדר, מחר הכול יהיה בהיר יותר", ואני כבר מכירה את כל
המשפטים הנדושים, המשפטים שאמורים לעזור, אך עושים עוד יותר רע
בנשמה, כי בסך הכללי, מה שאני מרגישה ברגע נתון זה, זה עצבות
כל כך גדולה.
אז למי אפשר לפנות, שיוכל להכיל את כל זה אצלו? האם אנחנו
המענה התמידי לעצמנו?

פסיכולוג גם עלה לי במחשבה, אבל בשביל אחד שכזה צריך לעשות הרי
הכנה מוקדמת. ולספר לו את קורות חיי עד כה, וכל זה כדי להסביר
את רגעי העצבות החזקים שאני חווה.
אז בסיפור הזה כבר הייתי, ולשחזר אין לי כוח, אז מה עוד נשאר
לעשות בימים ושעות קשות שכאלו?

מי עוד שותף לרגשות כל כך עמוקים, של הסתכלות פנימה כאילו את
לא באמת בפנים, ולראות שאת סובלת מאחד הימים של טרום מחזור,
וזו אומנם סיבה הגיונית, פיזיולוגית, שאין לה כל משמעות, כי
הכול בראש, והכול במחשבה. לא משנה מה בגוף את מרגישה.

מאיפה מוצאים את הכוחות, לאסוף את השברים הנפשיים ולשנס
מותניים לקראת יום המחר, כדי להמשיך את שארית החיים עם הסתכלות
יותר חיובית, עם לקחת את הדברים בקלילות המרבית, מה שווים
החיים בכלל? ושוב, ושוב למה אני כאן?
למישהו יש את התשובה?
או שגם כאן אני בעצם נשארת "לבד"?