מורד המדרגות הצדדיות בדרך למעבדת פיזיקה, נותן אפילו ביום
הראשון של הלימודים הרגשה של דף נוסחאות אסתטי וחלק.
אני גורר את עצמי למטה כשעיניי סגורות עד החצי ומעליהן, בכתב
גדול ומעודן כתוב על המצח: "אני לא באמת רוצה להיות כאן", מה
שלא בהכרח נכון, אך כשאיתי יורדים חברי לכיתה חובבי חוטי
החשמל, בעלי השיער הקצר, משוך בג'ל, וכמה פצעונים ספורים על
פניהם שצבען הבהיר מעיד על כמות הפעמים שביקרו החופש בים,
ומחליפים דיבורים שכבר התרגלתי לא באמת לשמוע, אני לא מתאפק
שלא לחשוב על הניצוץ המהבהב בחושך שיש בבית כשאני רץ בין
החדרים עם הגרביונים, המחוך והביריות, ועם כמות נדיבה של איפור
על פני.
בעיקול המדרגות הזדקקתי לנשוך את שפתיי כדי לבלום חיוך,
כשדמיינתי איך חולצת בית הספר האפורה שנתלית על כתפיי,
והמכנסיים השחורים הדהויים הופכים בהרף עין למפוארים שבאוסף
בגדי הלילה שלי, וכך משתנה גרירת הרגליים האיטית להליכה יציבה
ונועזת, עד כמה שיאפשרו לי העקבים הגבוהים.
קמט תמיהה ייווצר אז בין גבותיהם של חברי לכיתה בעלי שפם
הבר-המצווה אשר ישתאו מול אקט דרמטי ומלכותי זה, ובעוד מבטי
נעקר מהקרקע וידיי מכיסי המכנס, כתובת המצח תשתנה ל- "אני לא
באמת מתאים להיות כאן", מה שעדיין לא בהכרח נכון, כי עכשיו, על
גבי דף הנוסחאות האסתטי והחלק, יתגלה קשקוש קטן של היסח הדעת,
שיעיד לא על חוסר השלמות שבדף, אלא על הניצוץ המתגלה כשמכבים
את האור. |