אני כאן לבד כבר די הרבה זמן. אמנם יש סרטנים, צבים שממליטים
את ביציהם בתוכי, גלים שמדגדגים אותי כל היום, צמחייה רבה
שמספקת לי צל חלקי וכוכבים - מפת שמיים משולמת בלילות - לפני
שאני נרדמת. הבוקר עובר בעצלתיים, אבל אין עלי אף אחד, אלי קשה
להגיע, אני מנותקת מהעולם. בגלל זה החלטתי לספר לכולכם, מה
קורה במקום שאף אחד לא נוכח בו...
הרבה זמן לא הרגשתי כיצד נוצרות בי טביעות הרגליים, אותם
סימנים שמבקרים אלמוניים השאירו לי ככרטיס ביקור, אותו כרטיס
שהים, אולי מקנאה, ממהר למחוק. כבר צהרים, השמש במרכז לוהטת.
אני מתגעגעת לתחושה הזו, לטביעות הרגליים, אבל אני אחזיק מעמד,
אולי אני אספור את הקוקוסים שנופלים לאורך גופי.
הייתי שקועה בספירה כשחשתי תנועה סביבי, השמש כבר ירדה והתקרבה
לקו המים - אני אוהבת את השקיעות האלה בכל מאודי. הסרטנים
הציצו בעין אחת, הגלים נרגעו לקראת השקיעה והחלו לנוע בצורה
מוזרה, הדגים שלרוב שוחים לרגלי ברחו למעמקים - לא היה לי ספק
שמשהו הולך להתרחש. פתאום ראיתי מרחוק סירה קטנה, היא התקדמה
במהירות לעברי ואני נותרתי חסרת הגנה, אבל גם סקרנית בטרוף.
הסירה התנגשה בי קלות, אבל מה שהיא הביאה היה שווה כל מכה:
במהירות קפצו מהסירה ארבעה אנשים (לא ראיתי כל כך הרבה אנשים
בבת אחת לפחות תשעה עשורים), הם עלו לחוף, הסירה הסתובבה, תוך
כדי שהיא משפשפת אותי ונסעה. השתרר שוב שקט, לא היה גבול
לאושרי, הגיעו ארבעה אורחים ואני בתמימותי עדיין חשבתי שהם כאן
כדי להישאר... אבל לזה אני עוד אגיע.
הרגשתי את טביעות רגליהם, יכולתי לזהות אותם דרכן. היו שם שני
גברברים צעירים, חטובים ומאושרים. לצדן היו שתי נשים: האחת
הייתה גבוהה ובהירת שיער, השנייה נמוכה ושחומה, שתיהן קרנו.
הרגשתי שזכיתי בלוטו, כאילו הגרלתי את האורחים הכי שווים שיש.
לא רק בגלל יופיים, בעיקר בגלל אושרם, הם נראו שלויים. הם
התיישבו עלי, צוחקים, מפנים מבטם לשקיעה. אחד מהבנים הדליק
ג'וינט, הצלחתי להריח קצת וגם לי זה היה נפלא. אחת הבנות מוללה
חלקים ממני בין אצבעותיה, הרגשתי בעננים.
הקסם לא נמשך זמן רב מדי - הם לא באמת באו להיות איתי, רק לעשן
ג'וינט בשקיעה על חוף נטוש - מי יכול להאשים אותם? אני יכולתי
ועוד איך... כל כך הרבה זמן חיכיתי להתרחשות כלשהי שכאשר
הרגשתי וראיתי את הסירה הארורה הזו חוזרת לקחת אותם, הייתי
צריכה להשתלט על עצמי מהר. כמעט שבלעתי אותם לתוכי, אבל
התאפקתי (אני חייבת להודות שעשיתי זאת בקושי רב), הייתי חזקה,
אבל מאוד מאוכזבת.
החבורה התרוממה על רגליה והחלה לארגן את חפציה. חשתי איך אני
מרגישה אותם פחות ופחות - איך הם מתרחקים ממני. הבדידות יודעת
להרים את ראשה במהירות שיא - הם עוד לא עלו לסירה והיא כבר
החלה מנקרת בנפשי. אני נשארת שוב לבד. עם הסרטנים, הים
והכוכבים, אבל לבד...
החשכה ירדה במהירות, הכוכבים נפרשו בשמים הרחבים. החבורה
הצעירה מיהרה אפילו יותר - שוכחת לומר לי שלום. כשהבחורה
האחרונה החלה מטפסת לסירה, הצטמררתי כולי. כשרגלה השמאלית
ניתקה ממני, התאמצתי בכל כוחי לשמר את ההרגשה, לא לשכוח את
הרגע הזה לעולם. אני מפחדת בכלל לנחש כמה זמן יעבור עד שאני
אחוש תחושה נפלאה כל כך שוב - תחושה של מגע אנושי, תחושה שאני
לא לבד...
הירח עלה, הכוכבים איתו, קרה המון היום, אני התחלתי לפהק. יום
נוסף עבר במקום שאף אחד לא נוכח בו - אף אחד חוץ ממני. זה היה
יום עמוס, יוצא דופן, חד פעמי. לעיתים רחוקות מאוד משתלבים
האנשים בסיפור חיי, זו הייתה אחת הפעמים. אני חושבת שלא יהיה
לי קשה להירדם, מי הים שטוחים וזה מרדים אותי... מחר בבוקר
אקום ואכתוב לכם את הסיפור שלי, רצועת החוף. |
