עיניי סגורות.
הכול חדל מלהתקיים. רק אני אי-שם מתכרבל, במקום טחוב ועוין,
"החיים" שמו.
בפיתול המנהרות ארוכות - הסבל, הפרידה, הגאווה... אינם
נגמרים.
הנני עדיין חושב - היכן השכל? החכמה? הבינה?
תמיד רציתי להיות משהו, תמיד רציתי להיות אבן פינה!
אני אחד ומיוחד, אמנם לבד. אינני מעכל - אך כעת מתעקל.
כעלה הנידף נתון לחסדי הרוח, מתנודד, נשאר מרוח בנבכי החיים,
לא נבנה לי עתיד, הרי גרגיר, פצע שלעולם לא יגליד, אכף החיים,
חוסר מנוחה, לעולם לא יעלה ארוכה.
הגיעה השעה ותם לו המסע.
היי! הצילו! מה קורה פה?!
למה מטלטלים אותי? למה הצינה הזו בעורפי?!
קצו ימיי?!
לפתע רעש פרצים, משברי ים עליי מכסים...
הנה נחה עליי השלווה, עכשיו אפקח את עיניי. מי אני? ואיך
נראה?
עיניי טחו מראות! אני, גרגיר של חרא.
די! אני כישלון, עיניי שוב נסגרות.
הרי מקדמת דנא הייתי בכי לדורות.
