אני כה עייפה ואני רק בתחילת דרכי, נראה שישנם סדקים רבים בי
ואני מתחילה להתפורר לי בשקט בשקט ולפעמים כל מבוקשי הוא רק
לבכות ואינני מצליחה. שוררת בי ריקנות ענקית ונראה שכלום לא
ממלא אותה.
עייפתי כה בדרכי הקצרה וקראתי למלאך בשמו, וצעקתי אליו,
והתחננתי, אך הוא כאילו לא קיים, כאילו לא שמע מעולם כשלחשתי
או כאשר זעקתי, מעולם לא שמע שקראתי אליו, כשקראתי בשמו.
שמחה עלתה בי רק כשהשמיים היו כחולים ובשמחתי לא היה מי שילווה
אותי, וכאשר השמיים חזרו לאפורים והציפורים נדדו נשארתי שוב
לבדי והעצבות קדרה עלי, כל רגע כאילו טפטפה לתוכי.
בלילה כשמיטתי הייתה קרה שעות בהיתי בתקרה וקראתי בקול לתשובה,
חיפשתי אותה כל הלילה ועדיין מאוכזבת הנני מאחר והיא נעדרה.
כשהרגשתי בודדה אף אחד לא הוכיח אחרת והמציאות כאילו דקרה אותי
כי בודדה הנני, והאושר נראה כבר כאילו שייך למישהו אחר ומעולם
לא ישוב ואין במי לחרוץ את האשמה, והתסכול כאילו מטפס עלי וכבר
מגיע לפסגה.
חומות התקווה קרסו אבן אחר אבן הושלכה לרצפה והתרסקה למיליוני
חתיכות, ובכל חתיכה פיסה מנשמתי, והפרחים בגני נבלו אפילו לאחר
שהשקיתי אותם יום אחר יום,
כל עולמי חורבן.
אז גם כאשר השמיים היו כחולים, גם כאשר השמש באה ממרחקים,
נשארתי בודדה. העצבות עדיין קודרת.
בממלכתי החשוכה, פרוצת החומות ונבולת היופי נשארתי מדממת ואיש
לא ריפא את פצעיי ופצעיי מעולם לא הגלידו, ובכל יום כשהשמש
זרחה מאחורי מסך עננים אפורים קמתי עם הפצעים הפתוחים והכואבים
ויחלתי לנס, ועדיין הנני מאחלת כי ציפור שבורת כנף, מלאת פצעים
תמשיך לעוף עד שתמצא את התשובה,
אך כל יום נראה כטיפת נצח במעיין חייך כאשר כנפך שבורה ופצעייך
מדממים, ונראה שבכר מיואשת אני לחכות יום אחר יום
שנראה כמו נצח נצחים.