התעוררתי בבהלה לצלצול של השעון המעורר שלי....
השעה  היתה 5 וחצי בבוקר..ועד שקלטתי שאחי הקטן (והמניוק) שיחק
לי בשעון (כמו בתחילת השנה שעברה שאחרתי לאוניברסיטה בשעתיים),
קלטתי את יואב חצי רדום על הכרית שלי...המסכן..היתושים הציקו
לו כל הלילה. נתתי לו נשיקה חטופה על השפתיים ולחשתי לו באוזן
ברכות:"יואבו'ש, יום הולדת שמח!" הוא התמתח מהשינה ולחש
בשקט:"אני יודע...".

נשארנו במיטה עד 7 בבוקר, ואז החלטנו לקום, אימא ואבא שלי ושני
האחים שלי כבר לא היו בבית. כך שיואב הרגיש חופשי להתהלך עם
הבוקסר שלו  בבית שלי.
"אז מה אתה רוצה במתנה?"
"את יודעת טוב מאוד!"
"לא אני לא..!" השבתי בחיוך זדוני.
"כן את כן..."
"פליגמט אחד!"
הוא צחק, ואמרתי לו שיסתום את הפה, כי השכנים יכולים לשמוע
אותו ולהעביר להורים שלי שהם שמעו ב7 ורבע בבוקר צחקוקים של
גבר בן 21 בבית שלהם.
נסענו לאוניברסיטה, ואני זוכרת שהיה כל כך קר! טוב לא פלא, זה
היה אמצע נובמבר, והוא כל הזמן אמר כמה שהוא אוהב את החורף
ושהוא אף פעם לא מתגעגע לקיץ המגעיל.

נפגשנו בקפיטריה, והוא קנה לי פרנץ' ונילה, ולעצמו קפוצ'ינו.
נסענו העירה, להדר. הסתובבנו בין הרחובות , בין הביתנים
"האיכותיים והאורגינליים" . לפתע שמעתי אותו:"סיוון!!! מה את
עושה פה??? כמה זמן לא ראיתי אותך..!"
"סיוון,תכירי, זאת רינת, החברה שלי" הוא אמר בשאננות יתר.
"ריני. תכירי זאת סיוון, היינו חברים הכי הכי טובים בתיכון"
"אהלן" אמרתי בנימוס.
"בא לך לשתות קפה איתנו או משהו?"
"אבל יואב! רק לפני שעה שתינו. באוניברסיטה, זוכר?"
"אההה, נכון" אמר בעצבות, "אז אולי תאכלי איתנו צהריים..? את
יודעת ..היום אני בן 21..."
"מה?? באמת?מזל טוב!!" סיוון (הכלבה) קפצה על יואבי שלי ונתנה
לו חיבוק ונשיקה. ורגע..מאיפה יש לה בכלל את הזכות לקפוץ על
החבר שלי?
אכלנו יחד צהריים, כמובן שבמהלך העלאת הזכרונות המחורבנת הזאת
שניהלו סיוון ויואב בינהם, לא השתתפתי.

חזרנו אל הבית של יואב, בכרמל.
"נו, אז מה את חושבת עליה?"
"סתם, בחורה"
"נו..ריני...אל תתחילי עם ההתקפי קנאה שלך!"
"אתה רואה שאני מקנאה?? איפה? תגיד לי אההה? איפה?"
ננעלתי בשירותים שלו והתחלתי לבכות, כל כך בכיתי, שהרגשתי כי
עיניי כמעט התייבשו מרוב הדמעות שזלגו ממני.
"נו...רינת! תפתחי כבר מטומטמת!"
הסכין גילוח של יואב היה על הכיור המצוחצח והלבן.
לקחתי אותו והתחלתי לגלח את שערי. כל כך שנאתי את עצמי...!
נראתי כמו חולת סרטן מזורגגת.


כעבור חודשיים, עזבתי את יואב. נראה לי שהוא דיי שמח מזה
שעזבתי אותו. למה הוא צריך כלה פסיכופטית בחתונה שלו?!
ועכשיו, אני פה, במחלקת חולי איידס בבית חולים רמב"ם שבחיפה.

החתכים על ראשי עדיין לא הגלידו.
אם רק ידעתי שיואב חולה איידס... אם הוא היה מספר לי...אם לא
הייתי מגלחת את הראש הדפוק שלי בסכין גילוח שלו...

אם רק...אם רק סיוון הייתה...הייתה עדיין בחיים...