כמעט שנה.
כמעט... ואני יודעת שאנחנו לא ניסע לקבר. אני כבר רואה את זה.
ובכל זאת, אני עומדת לבכות רק מלהבין שהתאריך, התאריך עומד
להגיע, ואני... אני עוד לא מוכנה לזה, עוד לא הכנתי את עצמי
מספיק לזה. ואני יושבת, ומנסה להבין מה הולך מסביבי.
לפני כמעט שנה, כמעט שנה, ישבנו כולנו במתנס, ובכינו - כמה
שבכינו, אני לא יודעת אם אפילו הבנת מה קורה מלאך שלי.
בכינו כל כך הרבה, ואתה חיבקת... אני הרגשתי שחיבקת, אני בטוחה
שחיבקת, למרות שאף אחד לא מסוגל לראות.
אמרו לי לא פעם, שבקרוב כולם ישכחו- אבל אף אחד לא ישכח.
אף אחד לא מסוגל לשכוח, אני בטוחה בזה!!!

אני עדיין מנסה להבין, איך קרה שהזמן עבר כל כך מהר,
איך קרה שאתה לא פה, וזה נראה לי כבר כל כך מזמן,
וזה נראה לי כל כך טרי. איך?
למוות אין הגיון, וגם לזכרונות אין הרבה. יש רק טעם, חצי מר
חצי מתוק.
מלאך שלי... איך היית צוחק כל כך הרבה, אני זוכרת שצחקת המון.
אני זוכרת שעשית לנו כל מיני תרגילי ריקוד, אני זוכרת שישבנו
וראינו סרט.
אני זוכרת ששיחקנו פוטבול.
ומה עוזרים לי הזכרונות???

אני לא רוצה להזכר אם זה אומר לבכות כל פעם מחדש,
אם זה אומר שאני צריכה לנסוע ביום ראשון לקבר ולהניח ורד לבן,
לבן ויפה - כמו החיוך המדהים שלך...
והדמעות ששמרתי בפנים התפרצו.
אני מניחה שזה יותר מדי להתמודד אתו עכשיו, ואני שוב הולכת,
וחושבת על הורד ההוא, שאני אניח על הקבר בקרוב.

(7.9.05)

נסענו בסוף לקבר...
אלוהים כמה שאני מתגעגעת...