"הלו?" היא קוראת בייאוש, "אני כאן, ממש פה, מולך!"
הייאוש גובר.
"תסתכל עליי! לא עליה. עליי."
היא מרימה סכין, וחותכת. כאב חד מפלח את ידה.
מספר זוגות עיניים, פונות אליה, בוחנות מלמעלה בפחד.
בהתרחקות.
עיניים גדולות, מתריעות, אך לא העיניים הנכספות.
הכל כך נכספות.
הסכין מורם שוב, והפעם הכאב כפול.
"הסתכל עליי!" היא מתחננת.
עיניו נשארות ממוקדות באהבתו, בה.
קנאה הציפה את לבה של בעלת הסכין. היא תקפה שוב, תקפה את
עצמה.
ההרמה השלישית הייתה האחרונה. המבט האחרון, הנשימה האחרונה,
התקווה האחרונה.
מבעד לבד הלבן, לשמיכה השחורה, מבעד לדמעות, היא הביטה בעיניים
הנכספות, המישירות מבט לעיניה.
ושיחה מתנהלת בין שני זוגות העיניים, שגוברות על כל המכשולים -
רק כדי להגיע זה לזה.
עיניו הכהות, הלחות, קוראות בקול, רק כדי שעיניה הירוקות ישמעו
- "אני מצטער! כל כך מצטער..."
העיניים אינן מבינות לגמרי, אך הוא מבין. מבין למה גרם. מבין
למה נתן לחמוק מבין אצבעותיו.
מבין כמה הוא עוד יתגעגע לעיניים הירוקות, העצובות, הבוהקות.
הנכספות. |