לאיש הנימוסים הזקן קראו פירקה. הוא גר בבקתה ישנה אך מסודרת,
בראש צוק מתפורר על פסגת הקילימנג'רו. זקנו מעביש, ועיניו
חלולות אור, אך צפרניו גזוזות תמיד, ולשונו נקיה.
אורח אם יבוא, יתקבל לפי כל כללי הטקס העתיקים שקוימו בחצרות
המלך הנרי השני.
אך מזה כמה שנים שהאורחים רחקו ואינם. יושב בביתו פירקה, ממתין
ומצפה להלך, ובמר לו בדידותו הוא צופה אל ההרים המושלגים.
ורעיונות שלא יעשו חולפים בראשו בלאט.
והנה יום אחד, קצה נפשו בהמתנה. הוא קם מכיסאו, לבש מעיל עבה,
הניח מטפחת מגוהצת בכיסו - שאם ינטף אפו חלילה, נעל את חלונות
ביתו ופנה אל הדלת, ממנה חשב, יוכל להמשיך הלאה. אל המרחב
הגדול, שם נודדים האנשים בעלי התרבות. והנה בפותחו את הדלת,
נפל לרגליו יחד עם ערמת שלג יצור מגודל שער, עם עינים בורקות
ואף ערמומי.
פנה פירקה אל הנווד - כולו נרגש , ואמר בהתרגשות: הנה ביתי
לפניך אורח נכבד, כביתך ממש. מוזמן כבודו להעביר את לילו
בחברתי, ועם צפרה אף לסעוד פת שחרית, היכבד אדוני את ביתי הדל
בנוכחותו לזמן קט?" "אחי" ענה לו היצור "מה המצב? אני קפוא מת,
שלג בחוץ וכאלה, יש מצב שאתה נותן לי איזה חתיכת רצפה לישון
עליה הלילה? קפא לי התחת שם בחוץ, ומחר בעינים שלי שאני עוזב".
קפא פירקה על מקומו. ובלבו לחש בשקט - "ודאי שאיש זה, אם אמנם
איש הינו, דובר שפה זרה ועתיקה מאוד. מצלול דבריו נשמע ממש
כמילים בשפת אימי, אך את תוכנם לא אבין. לפלא הוא בעיני". אחז
בשתי ידיו את ידו של ההלך,
...(כאן אתם מוזמנים להמשיך, אני מחכה לשמוע)
