מעשה באדם, שהיה קנאי לאשתו עד כדי כך שהיה הולך אחריה ברחוב
ומלקט את דמותה מעיני המסתכלים בה. שלא ינוחו מחשבותיהם על
כתפה, על רגליה, על מנוד צווארה.
כיוון שאהב האיש את האשה והיא אהבה את החופש שלה, לא יכל לעצור
אותה מלצאת מהבית, מללכת ברחוב ולשמוח על השמש. שקט הלך אחריה,
משעבד את עצמו לאיסוף דמותה, היה אוסף את תמונת פניה משלוליות
ואת כתם צילה ממותן בנינים. אוסף אותה ימים שלמים לתוך לבו.
ובבואו עייף הביתה היתה היא צוחקת אליו ואוהבת אותו גם כך.
כך היה אוסף את צחוקה, את פניה, בשנתה ובקומה, ימים שלמים,
והזמן היה עובר.
והנה יום אחד, נוכח הוא לדעת שחדרי לבו כבר מלאים, אין תא או
חלקיק בו שאינם מלאים עד תומם תמונות בהירות של אשתו. שליבו
מלא תמונתה יותר משמלאה בה היא עצמה, שלבו מראה את אהובתו יותר
משמראה היא את עצמה - לפניה, לפניו. ובקנאתו החל מקנא בלבו, על
כל הטוב שבו, על שהוא יודע אותה יותר משהוא יוכל אי פעם לדעת.
וסגר את לבו בבית-כלא לכלוא תמונת אשתו. ובאצבעות כואבות ניסה
לקרוע בו חלק, למשש רק מעט מהמהות ההיא, האהובה. ולבו תהה מה
עובר על בעליו, ומת.
ועם מות הלב נדם גם האיש, כי זה הוא טבעם של דברים...
נותרה האשה, חופשיה לפזר את דמותה לכל רוח. חופשיה להלך
ברחובות העיר. ורק צחוקה סגר עליה מבפנים, באין לו אדם לפנות
אליו. באין לה אדם לאהוב.