אני נקרע יום-יום בעבודה. חוזר ממוטט, עייף ורעב. והיא אז
מבלבלת לי את המוח במילים. מילים מילים, עפים ממקלט הטלוויזיה
הדלוק ומכים בקירות, חגים סביב הנורה העירומה, עושים סקי על
הבלטות ומסתבכים בוילונות הכבדים, רצים מרהיט לרהיט, מכיסא
לשולחן, מהשידה הישנה והמתפוררת אל סלסלת העיתונים. ואני יושב
ממוטט והמום מוח, מנסה לעקוב אחרי המילים שבאות לסבך את מוחי
הפשוט. ויש שיר בטלוויזיה, והילדה קוראת "איזה שיר יפה!"
ומגבירה. ואז אשתי צועקת לה: "תנמיכי. אני לא שומעת את עצמי."
ואני חושב שזה בסדר, כל עוד גם אני לא שומע אותה.

בסוף כשהיא גומרת לדבר אני אומר לה "בסדר" או "נכון" או "מה את
אומרת?" תלוי מה היא אומרת. ואת המילה האחרונה שלה אני מועך עם
הסיגריה במאפרה. אז אני קם ושואל אם הדליקו לי את הבוילר. "אני
הזכרתי לאימא." אומרת בתי. "יופי." אני אומר. בני הקטן שקוע
בקליפ ובקושי מסתכל עליי. אני בודק שאכן יש מים. אז מכבה את
הבוילר ומתפשט לאט. בתחתונים ומגבת על כתפי אני נכנס למקלחת.
שם אני נותן למים החמים לשטוף את צערי וכאביי. הימים ארוכים
ודביקים. יום אחר יום אני רץ אחרי השקל. החשבונות נערמים ואני
חושד שמס-הכנסה לוקח יותר מידי. הבוס שלי לא סומך עליי. בודק
אותי בעבודתי, מתחקה אחר כל שלב. מישהו כבר רימה אותו ומאז
העלה על הכוונת עובדים שנדמה לו שידעו ולא סיפרו. הפך חשדן
ורודף פרטים. כאילו כולם עשו יד נגדו. ואני לא מנסה להרגיע
אותו, שגם לו יהיה כאב על הנשמה. אני מתפלל במקלחת, "רודף את
הרוח בקירות לבנים", כמו בשיר של איזו להקה בשם "איפה הילד?"
ואני חושב שאי-אפשר להתחמק מזה. כל החיים זה עבודה. ואחר-כך
מתים ונרקבים, הופכים מזון לתולעים. בינתיים אני פה. אולי נזכה
באיזה סכום של כמה מיליונים בטוטו ונוכל סוף-סוף גם ליהנות קצת
מהחיים. לקנות כמה בתים ולהשכיר אותם. ללכת לאט. בבורסה אני לא
אגע. כרישי הממון אוכלים כמוני טירונים לקינוח של ארוחת הבוקר.
יגידו "זה פראייר" וייקחו את כל כספי. אבל בינתיים אני בונה
מגדלים באוויר, כי רק חובות יש לי, ואי-אפשר לחיות על לחם
ומים. על נרות במקום חשמל. על הליכה ברגל במקום לשלם חמש
חמישים לאוטובוס. זכותי לחיות פה וגם ליהנות. אני לא עובד
בשביל שהם יאכלו עוגות ואני יאכל צנימים. וגם אשתי עובדת קשה.
אמנם היא מגיעה הביתה הרבה לפניי, אבל אז עלייה לבשל לילדים
ולי, לנקות, לסדר. אחרי הכול היא האישה בבית. אולי באיזה שהוא
מקום יש בעל משפחה שחי בלי דאגות, אבל הוא לא מכיר אותי ואני
לא מכיר אותו.

ואני מסתבן טוב-טוב כדי להוריד את כל הטינופת, ואני חופף את
שיערי כדי להוריד את משא היום המפרך מראשי, ואני מתנגב ויוצא
עם המגבת כרוכה סביב מותניי. שם בחדר אני לובש בגדים קלים,
פיג'מה מאולתרת. אני מנקה את אוזניי בקיסמים עטופים צמר-גפן,
נזהר לא לגעת בהם בעור התוף. זורק את הקיסמים לפח ותר אחר
נעלי-בית, טומן את כפות רגליי בהן. הולך לשטוף ידיים. הולך
לראות איזה אוכל היא הכינה. מוצא על הגז סיר של אורז וסיר של
רוטב שעועית עם חתיכות בשר שרויות בו. האוכל פושר, אני רעב ולא
מחמם אותו. מוזג. שוטף לי אצבעות פלפל חריף בכיור. יושב ואוכל
לבדי עם לחם, כי בלי לחם אני לא אשבע מהאוכל שנשאר. לאחר שאני
גומר לאכול, אני גומע פחית בירה ויוצא איתה לעשן בסלון. אשתי
דוחפת אליי כמה חשבונות שהגיעו בדואר. אני מרפרף עליהם ודוחה
אותם מעליי. עשיתי הוראת קבע בבנק, אני לא צריך לרוץ לדואר.
בני הקטן בא אליי ותובע חיבוק. אני מחבק אותו ומטביע נשיקה על
מצחו. בטלוויזיה הזבל הרגיל. אני משלם להם להביא לי שעה, שעה
וחצי של בידור ליום להשכיח את כאבי, וזה כל מה שהם מצליחים
ליצור. הכאב לא עובר. אני רק מרגיש שאני טובע ברפש של צחוקים
ממכונה וחיוכים מזויפים. ערב ממוטט בעולם ממוטט שהולך לעזאזל.