28/10/2004
הבטחתי שאני אכתוב לך מכתב אהבה, ואני מקיימת.
רציתי לספר לך למה אתה המלאך שלי.
לפני שנתיים היה לי חבר למשך חצי שנה (הקשר הכי ארוך שהיה
לי...) (ו-כן, אני יודעת שאתה לא אוהב לשמוע על חברים לשעבר,
אבל הפעם אתה פשוט תצטרך להתמודד), והוא היה האהבה האמיתית
הראשונה שלי! ואהבתי אותו כל-כך שהייתי מוכנה כמעט למות
בשבילו. הוא היה בצבא ואני בין בית- ספר לצבא ובמשך הזמן שלא
היינו ביחד הייתי משותקת. לא יכולתי לזוז בלעדיו! חייתי רק
בסופי שבוע שהוא היה בבית.
בכל אופן, אחרי חצי שנה הוא נפרד ממני. הוא שבר לי את הלב.
ולקחו לי 9 חודשים מייסרים להתגבר עליו. במהלך הזמן הזה ניסיתי
להמשיך עם החיים שלי ולצאת עם עוד אנשים, אבל זה פשוט לא
הצליח. כל קשר שהיה לי בתקופה הזאת לא נמשך יותר מחודשיים.
ואז הכרתי את נ' וחשבתי שאני אוהבת אותו, ואחרי חודש וחצי
אזרתי את האומץ להגיד לו את זה. וברגע שאמרתי לו את זה קרה לי
אחד הדברים היותר מוזרים שקרו לי - פשוט הפסקתי להרגיש את מה
שהרגשתי. בשניה שאמרתי את זה, זה פשוט נעלם. הרגשתי שאני
מתחרטת שאמרתי את זה (ולא קורה לי הרבה שאני מתחרטת על
דברים).
בכל מקרה, במשך הזמן הזה עם נ' הבנתי איך התגברתי על א' (ההוא
ששבר לי את הלב) - פשוט אטמתי את עצמי לרגש. כנראה חשבתי שאם
אני לא ארגיש כלום כלפי אף אחד אז אני פשוט לא אפגע.
ואז, קרה לי הדבר הכי מדהים שקרה לי אי-פעם! נישקת אותי. סתם
ככה. והרגשתי. הרגשתי את הפרפרים האלה בבטן (ולא, זה לא
תולעים, ואני לא צריכה רופא...), את החיוך שעד עכשיו לא יורד
לי מהפנים בכל פעם שאני חושבת עליך, שזה אומר- כל הזמן...
אני הרגשתי כאילו הייתה לי קליפה קשה על הלב שחסמה אותו,
ובשניה שנישקת אותי, היא נמסה והלב שלי התחמם וחזר לחיות,
להרגיש. חזר לאהוב.
ובגלל זה, יפה שלי, אתה המלאך שלי.
אוהבת עד שיימאס,
אני.
7/9/05
לפני חודש "המלאך שלי" נפרד ממני, והרגשתי צורך לפרסם את המכתב
הזה, שכתבתי לו ממש כשהתחלנו לצאת. ואחד הדברים היותר מדהימים
שהיו לנו בקשר (שנמשך 10 חודשים [שיא שלי, ושלו..]) זה שהתחלנו
לצאת בדיוק ביומולדת 20 שלי, שזה אומר שבעוד חודש היינו אמורים
להיות שנה ביחד... אני מקווה שהיומולדת השנה לא תהיה מדכאת כמו
שאני מדמיינת אותה, ואני בטוחה שהיא לא תהיה מדהימה כמו זו
של שנה שעברה, אבל הכי טוב זה פשוט לא לחשוב זה...
ד"א - ה"מלאך שלי" זה "גילי שלי". סתם למי שמתעניין... |
