אני? אני בכלל לא רציתי לרדת לאילת. מה יש לי לחפש שם? זיונים?
זה מה שליאת שיכנעה אותי שנוכל לעשות בכיף. היא חברה טובה, אבל
כבר אמרתי לה שלשתינו אופי שונה. היא הצהירה שהמטרה שלה היא
לזיין כמה שיותר חיילים בחופשה, ואני עניתי לה את המשפט הקבוע
שלי: "אהבה מוצאים ברחוב, לא צריך לחפש אותה." נכון, כבר יותר
מדי זמן אני בודדה, וזה לא בגלל המראה שלי. אולי זה בגלל
הקרירות ש... לא משנה.
כרגיל אני והיא התווכחנו שעות (אף פעם לא הצלחתי להבין איך
אנחנו נשארות החברות הכי טובות עם כל הוויכוחים שבינינו),
וכרגיל אני מצאתי את עצמי על קו 363 לאילת, בדרך לחופשה בת
שבוע.
ברגע שהגענו, ופגשנו באוויר היבש והחם, אפשר היה שוב לראות
את ההבדל בינינו. אני התמתחתי, מנסה להתחיל את החופשה באיטיות,
וליאת כבר חיפשה בית מלון. התפשרנו על איזה מלון זול קרוב לים.
עוד באותו צהריים ירדנו לים, כל אחת בביקיני יותר קצר
מהשנייה. אוי, שנאתי כל רגע. המבטים של הבנים מזילי הריר,
המתבגרים המחוצ'קנים שבאים להתחיל איתך. לפחות שתהייה להם
ההגינות להסתכל לך בעיניים כשהם מדברים איתך, ולא שישר יינעצו
מבט... שם! אבל ליאת, נראה היה שהיא נהנית מזה.
את הערב בילינו בבר של המלון הזה. זה היה מלון של צעירים,
והבר היה בר של צעירים. הרבה צעירים, הרבה צעירות. חוף הים
בגירסת בגדי ערב. ישבנו זמן מה, וכבר ליאת החלה לעשות עיניים
ל"חיילים בחופשה" שלה.
שפוט אחד הגיע על ההתחלה. "אתה מצנחנים? קשה, לא? אז אתה בטח
גם אוהב אותן קשות להשגה..." (לא שהיא התנהגה ככזאת). לאחר
דקות מועטות, הם כבר היו בדרך לחדר שלו. היא פנתה אליי לפני
שהיא יצאה ואמרה, לא בקול חלש מדיי, כמובן: "את לא חייבת לחכות
לי. לי ולשמופי יש הרבה מה לעשו... על מה לדבר". ה-"שמופי" הזה
שלה הסמיק, אבל חיוך ענקי נמרח על פניו. אני חושבת שעמד לו
באותו רגע. בעצם, אני בטוחה שעמד לו, אבל... זה כבר ממש לא
ענייני.
ביום השני היא כבר לא נתנה נאום כזה לפני שהיא עזבה עם מישהו
מהבר, וביום השלישי היא כבר ניגשה אליי ושאלה אם היא יכולה
לקחת אותו לחדר שלנו. אני הנהנתי, הסתכלתי בכוס המשקה שלי,
והיא כבר נעלמה. שתהנה. ביום הרביעי היא כבר הוסיפה: "אני
כנראה אשתמש בחדר, אבל... את לא חושבת שגם את צריכה אחד? מחר
בערב אנחנו חוזרות, ואני לא
צריכה להזכיר לך שאת בתו... ", היא לא סיימה. אני לא נפגעתי.
בעצם, לא הפגנתי רגש בכלל. רק אמרתי את המשפט הידוע שלי: "אהבה
מוצאים ברחוב." נשארתי שם לבד בבר, כמו כל יום בשבוע המסריח
הזה. אבל... קצת התחלתי לפקפק במשפט הידוע.
אני לא יודעת אם זה היה מכיוון שנמאס לי להציב חומות מגן
כנגד כל מי שהופיע לידי, או אם זה בגלל שהוא פשוט הצליח למוסס
את החומה שלי, אבל ה... הנועם הזה פשוט התיישב לידי, ואני, א נ
י , התחלתי לדבר איתו. בלי לשים לב, שאלתי אותו לאן הוא יוצא
היום. הוא חייך וענה: "מה? את כבר רוצה לצאת איתי, או לארגן
איזו... "פגישה מקרית" בינינו?", היה אפשר לראות שהוא צוחק
איתי, ואני צחקתי. לא משנה מה הוא אמר באותו ערב, הכל הצחיק
אותי, הכל היה מיוחד. מסתבר שהוא חודשיים לפני הגיוס, לקרבי.
לא גולני או איזו שהיא סיירת. השם היה מוזר כזה, משהו עם נ'.
"נ.צ.", או "נ.נ" נדמה לי. הוא גם בדיוק עמד לעזוב את אילת.
אני לא יודעת אם הוא בא לכאן לחפש אהבה, אבל אני יודעת בביטחון
שהוא לא מצא. הוא נפתח אליי באותו לילה, ודיברנו על הכל.
העיניים הירוקות השובבות שלו הסתכלו עליי, על כולי (הכל כולל
הכל), ולא הרגשתי מנוצלת, הרגשתי... מוחמאת.
כבר שנהיה ממש מאוחר באותו לילה, נועם הציע בשקט: "את רוצה
שנעשה משהו מחר, ביחד... או אפילו... אפילו... עוד הלילה". הוא
השפיל את מבטו, כך שראיתי רק את שערו הבהיר, ו... ואני... א...
אני...מתוך איזו דפיקות שלי, או אולי פשוט מתוך ניסיון של איזו
נקמה אידיוטית בליאת - סירבתי, בצירוף המשפט הידוע שלי. החמוד
נכנס לשוק.
"טוב...", הוא סיים את אותו לילה נפלא, "אני אתן לך את הכתובת
של המלון שאני מתאכסן בו עד מחר בלילה. אם תרצי לקפוץ לבקר...
בשמחה", הוא הדגיש את הקטע האחרון. הוא הוציא כרטיסיית ביקור
לבנה, ורשם עליה את שם בית המלון, ותיאור מדויק איך להגיע לשם.
התיאור היה כל כך מדויק, עד שחשבתי שהוא ספר את הצעדים בין שתי
המלונות. בקיצור, הוא הגיש לי את הכרטיס, חייך ובקושי הצליח
לשנן "ביי" חלוש. אני המשכתי את המשקה שלי, והשתעשעתי בכרטיס.
מצידו השני של הכרטיס הייתה רשומה שם הפיצרייה בה עבד כעבודה
זמנית, המיקום שלה ושעות הסגירה. אני גמרתי לשתות וכבר חשבתי
על הנסיעה הבייתה.
מה אני אגיד לכם... עם נועם לא עשיתי כלום, באילת... אני
עמדתי בנקמה הדפוקה שלי. למרות שדווקא הסתבר שצדקתי, כי את
האהבה שלי מצאתי ברחוב. ברחוב המקביל לאותה פיצרייה שנועם עבד
בה, חמש דקות בדיוק לאחר שעת הסגירה הרשומה באותו כרטיס
ביקור... |