תום?
את פה?
איפה את, ילדה מלאך? יש מקום לידך? כדאי לבוא?
אני די שבור עכשיו.. קצת קשה לי להבין למה. מה זה בעצם משנה,
כל הפארסה הזאת שאנו חיים בה. האהבה מראה את פרצופה הגרוטסקי -
אני מכיר אותו, אלו הם פניו של הכאב. פנים מוכרות. ידיד ותיק,
בא שוב לבקר, לנתץ עולם ומלואו.
למה?
האם יש שלווה במקום בו את נמצאת?
זה מה שאני מחפש. ריקנות יש לי כבר מספיק. המון ממנה.אין לי -

כלום, בעצם. אין לי כלום. יש לי בחילה. אל תדאגי, לא בלעתי
כדורים או משהו כזה..  אני סתם מרגיש שממש רע לי. בטח
פסיכוסומטי, הנפש המורעלת והמלאה שיקוצים כופה עצמה על הבשר,
והוא מתמלא פיגולים. עצוב, נכון? שמי שיש לי לדבר איתו עכשיו
זו רק את, ילדה מתה. את אפילו לא עונה, כך שאני מדבר אליך, ולא
אתך. בחשבון אחרון, אין לי אף אחד לדבר איתו עכשיו. עכשיו,
כשאני ממש רוצה, הרוח מנדה עצמה. נפשי במרתף אפל. הסגר מרצון.
בידוד.
לבד.
בודד. כתבתי פעם פיסקה נוגה כזו, אך מלאת תקווה, על ההבדל בין
לבד לבודד.
המים רתחו.
קפאין וניקוטין. שיר הלל להרס העצמי, לחיים המוותרים על עצמם,
אפילו ללא האומץ להודות בכך. זכרונות של תשוקות עולים, צפים על
פני מים אפלים כמו קרעי שומן. אל דאגה, הם כבר מתמוססים במרה
השחורה. הומוגניות. כך אין הבדל בין כלום לכלום.בין אין לאין.
אין לעין -
וכבר אין לה מה לראות. עדיף כך, נכון? אם אין במה להביט גם אין
כאב, לא?
עוד קטע ישן, על התיל המלובן הקושר בין הלב הלוהט ליד הכותבת.
הוא כבר לא. לא מלובן, לא בוער. הכל כבה. דעך. האפלה משתלטת.
לא אפלת ליל, דרמטית, רומנטית, חדה וכאובה. ממש לא. אפלה של
חידלון. שיכחון. פיכחון? לפקוח עיניים מבלי לראות דבר. מבלי
לראות אדום של דם, אפור של הרס. אין לי אפילו האומץ למות. לך
לא היה אומץ לחיות. מי מנצח במשחק הזה?
הראש כבד עתה. כל מילה היא דימוי, ולכן שקר. אבל אין דבר מלבד
המילים. עולם של שקרים. קאנט? ויטגנשטיין? מי צודק?
זה לא חשוב. מה שמכונן אותנו זה השקר הזה. הדמיון הממלא חללים.
בלעדיו אין אני. אין אנחנו. אין עולם. מציאות של פוסטולאטים.
יש רק אני, אך אני איננו אני. זה האלוהים של וייל. האני של
לאקאן, הנוצר מהשקר. דיאלקטיקה סבוכה נבנית. אין כלום מבלעדיה,
אך אין לה קיום משל עצמה. רק ההתכווננות. למה? אל זה שלא קיים.
אני. עולם. אלוהים. בכל אותו שקר, אך השקרן היכן הוא? השקרן
הוא הכל, אך אין הוא. קיום? משמעות?
לא על זה דיברנו?
אה, לא. זה היה על מובנות ומשמעות. יכולה להיות השנייה מבלי
הראשונה, טענתי. הנחה מובלעת היתה. שיש רגש. אך אם הוא תם? מה
בא אל קיצו? אני. העולם.
הכל מילים. שפה. שקרים ענפים ושקרן אין. הפרדוכס של העולם
המסנתז את עצמו.גם הוא אינו קיים.
מה כבר יכול לצמוח מתוך החידלון הממלא אותי, אם לא עוד וריאציה
על הפילוסופיה הדסטרוקטיבית?
זה לא ניטשה, לו היתה אמונה, המסכן. הוא לא כתב פילוסופיה, אלא
מיתוסים. מה עדיף? להנציח את השקר, או לפקוח את האין?